אשה אחת מחליטה יום אחד לקחת את שני ילדיה לטיול. לחופשה שמעולם לא יצאו אליה.
אשה אחת, אשה צעירה מאד, אם לשני ילדים, אין אב או אבות בתמונה, לוקחת את שני ילדיה לטיול, שני ילדיה בני התשע וחמש, משאירה את הבית מאחוריה, עולה לאוטובוס ונוסעת.
אשה אחת לוקחת את שני ילדיה לטיול, לראשונה בחייהם. לראשונה בחייהם לראות את הים. בעיר אחת שצריך לנסוע אליה באוטובוס.
אשה אחת, צעירה מאד, היא המספרת את הסיפור הזה.
וכבר מתחילתו של סיפורה יש משהו אפל ומאיים ברקע.
בִּיּוֹטוֹפּ (שֵׁם עֶצֶם – זָכָר): בֵּית גִּדּוּל, הַמָּקוֹם הַטִּבְעִי וְהַטִּיפּוּסִי לְחַיֵּיהֶם וּלְהִתְפַּתְּחוּתָם הַתַּקִּינָה שֶׁל בַּעֲלֵי חַיִּים אוֹ שֶׁל צְמָחִים מְסוּיָּמִים.
ז'וזף שימל, מרצה לשעבר מן החוץ בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב, פרנקופיל, הוא גיבור הספר הזה. גר בדירה שהצליח לרכוש לעצמו, רגע לפני שמחירי הנדל"ן הרקיעו שחקים, בשדרות שאול המלך, ממש מול בניין הלונדון מיניסטור, ובסמוך למגדל G, המתנשא בפינת אבן-גבירול – שאול המלך. גר בדירה ומסתגר בה, בדרך כלל.
הבית הזה, הדירה הזו, זהו הביוטופ שלו, המקום הטבעי לחייו ולהתפתחותו.
לא באמת התכוונתי לקרוא את הספר הזה; הוא נראה לי, מבחוץ, כמו עוד אחד מאותם ספרי ה"הרגישי טוב", מין רומן רומנטי שכזה, עם טוויסט כמובן, כי בימינו אי אפשר לכתוב "סתם" רומן רומנטי. אבל בין כל ספרי ה- Feel Good, דווקא זה לא נראה לי מפתה במיוחד.
טעיתי. אני מודה. גם בסיווג ובעיקר במידת ההנאה ממנו. ואני מודה גם לכל אותם ואותן מבקרים ומבקרות נלהבים ונלהבות באתרים שהרבו בשבחי הספר הזה. מגיע לו.
הספר הזה לא יכול היה להכתב בתקופה עליו הוא מדבר, משום שבתקופה ההיא, שנות הששים המוקדמות בארה"ב (ובכלל) מקומן הנכון של הנשים, כך נאמר, שודר, הושר, הוסרט ומה לא בכל מקום, היה בבית. אחרי מלחמת העולם השניה, בה הנשים מילאו תפקידים חשובים במערך הכלכלי, חשוב היה לפנות את מקומות העבודה לגברים, ועל כן כל המסרים שהופנו לנשים קראו להן להיות נשים טובות לבעליהן, אמהות טובות לילדיהן, ובכלל – לדעת את מקומן הנכון.
באחד הערבים ביריד הספרים האחרון, זה שהעתיק מקומו מככר רבין אל מתחם שרונה, נקלעתי לשיחה בין מספר אנשים, או שמא שמעתי רק חלקים מאותה שיחה, ובכל אופן, נאמרו בה דברי שבח על ספר שעדיין לא יצא לאור, אבל הוא כבר הבטחה גדולה, "הספר של גואל פינטו" כך קראו לו, ואף השוו את כתיבתו לסופר גדול אחר (שבעוונותי שכחתי מיהו); והבטחתי לעצמי כי מיד כשיצא לאור, אמהר לקראו.
וטוב שעשיתי כך. כי, למרות שעדיין איני זוכרת מי היה אותו סופר גדול אליו הושווה פינטו, הרי שנפלה לידי פנינה נפלאה שזוהרת והאירה לי את ימי קריאתי אותו, שהיו מעטים למדי, משום שהספר קצר למדי.
אשה אחת, יהודיה, מתה. בצרפת מתה, וכל הספר הזה מלווה את הרהוריה במהלך השבעה על מותה.
בבואך לקרוא מותחן המתרחש באוסלו שבנורבגיה, טוב תעשי אם תמנעי מצפייה, במקביל, בסדרת מתח דנית ("הרצח". סדרה מצוינת ביותר), וזאת משני טעמים; האחד – יקשה עלייך ביותר להפרד מן המסך לטובת הספר, שכן הסדרה, כאמור, מצוינת ביותר, והיא מרתקת אותך ומונעת שינה מעינייך, והצפייה בה היא לגמרי על חשבון זמן הקריאה. והשני, החשוב יותר – איכשהו, בעת שתשקעי בנים-לא-נים של לפני התרדמה שתיכף תיפול עלייך, יתערבבו לך העלילות, והמכונית שראה, או לא ראה הקשיש שמוחו צלול, אך סדרת מקרי השבץ שעבר מונעים ממנו לדבר, נסחפת במים, מול המצלמה התת קרקעית שהותקנה פעם כדי להנעים את זמנו בצפייה בדגים שבמים, מצלמה המשדרת אל מסך הטלוויזיה בו הוא בוהה בכל הימים, המכונית הזו תתערבב לך עם המכונית בה הוטבעה הנערה שבסדרה, ואין זה משנה כלל כי זו טבעה בנורבגיה, וזו בדנמרק.
אלא שחבל להחמיץ איזו מהן. אך, כאמור, מומלץ מאד להפריד.
הארי הולה, הבלש האלכוהוליסט, הזאב הבודד, החוקר המצויין, החבר הטוב ביותר של כמה וכמה מעמיתיו, חוזר. והפעם, כפי שקורה מדי פעם בסדרות מתח מן הסוג הזה, האישי הופך ליותר ויותר דומיננטי, עד כי הוא מאפיל על עלילות המשנה, ואף יותר מכך, הופך להיות ציר העלילה המרכזי. להמשך קריאת סכין – יו נסבו
איש צעיר ואשה צעירה נפגשים, מתאהבים, מתחתנים, נולדים להם שני ילדים, כנהוג לא מעט במקומותינו. אחר כך האהבה דועכת ואף נעלמת, ולעתים צומחות במקומה איבה וטינה, אולי אפילו שנאה, כעסים קטנים מתלקחים לשלהבות גדולות, חשבונות עבר נפתחים מחדש, ומחליטים להתגרש.
מחלקים את הרכוש, אם יש, מחליטים על תשלומי מזונות לילדים, מחלקים את ימי האחריות על הילדים, מתחילים חיים אחרים, לא חדשים, משום שיש חוטים ואף חבלים המקשרים אותם לחיים הישנים, אבל בהחלט אחרים. חיים שיש בהם ימים של יותר אחריות והתמסרות מוחלטת למה שנותר מן המשפחה של פעם, וימים שבהם אפשר להתחיל לחיות חיים אחרים, למצוא אהבה חדשה, כיווני עניין חדשים, אולי עבודה חדשה.
אוטו וכטר, אוסטרי שהיה פושע מלחמה נאצי, מושל קרקוב בשנים 1939 – 1944, מושל למברג 1942 – 1944, האחראי על ניקוי השירות הציבורי האוסטרי מיהודים ועוד ועוד, בעל דרגה גבוהה בצבא ובשורות המפלגה, שברח, בתום המלחמה מפני בנות הברית, התחבא ברומא, תוך שיתוף פעולה שלא אוהדים מקומיים לנאצים, ומצא מותו ברומא, בבית חולים, תחת שם בדוי, הוא מושא המחקר של פיליפ סנדס, ונושא הספר הזה, העוסק בגילוי ופיענוח קורותיו של אוטו וכטר, ולא פחות מכך של אשתו, שרלוטה, כשחלק נכבד מן הספר נשען על פגישות ושיחות עם בנם הרביעי (ששה ילדים היו להם) של הזוג – הורסט.
אל הספר הזה הגעתי בעקבות ראיון מרתק שערכה גילי איזיקוביץ עם סנדס בעיתון "הארץ", ומהרתי לשים ידי על הספר ולקראו, מהחל עד כלה.