בִּיּוֹטוֹפּ (שֵׁם עֶצֶם – זָכָר): בֵּית גִּדּוּל, הַמָּקוֹם הַטִּבְעִי וְהַטִּיפּוּסִי לְחַיֵּיהֶם וּלְהִתְפַּתְּחוּתָם הַתַּקִּינָה שֶׁל בַּעֲלֵי חַיִּים אוֹ שֶׁל צְמָחִים מְסוּיָּמִים.

ז'וזף שימל, מרצה לשעבר מן החוץ בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב, פרנקופיל, הוא גיבור הספר הזה. גר בדירה שהצליח לרכוש לעצמו, רגע לפני שמחירי הנדל"ן הרקיעו שחקים, בשדרות שאול המלך, ממש מול בניין הלונדון מיניסטור, ובסמוך למגדל G, המתנשא בפינת אבן-גבירול – שאול המלך. גר בדירה ומסתגר בה, בדרך כלל.

הבית הזה, הדירה הזו, זהו הביוטופ שלו, המקום הטבעי לחייו ולהתפתחותו.

בית הגידול הזה, הדירה הזו שבשדרות שאול המלך, וסביבותיה, זוכים לתיאורים מפורטים למדי, של שאון העיר, השכנים, בתי העסק בבניין המסחרי שממול, ואף דרי הרחוב, שהוא מאפיין אותם ונותן להם שמות.

תל אביבים ותיקים יזהו חלק מאותם דרי הרחוב, ויהנהנו לעצמם בסיפוק-מה של מי שמכיר ויודע (ומי שמכירה ויודעת) אותם פרטי פרטים של הסביבה בה מתגורר אותו שימל.

בוקר־ בוקר המוני אדם מכל קצוות הכרך והארץ. יום־ יום נכנסים לעיר הגדולה דרך רחוב זה נחילי־ אדם באוטובוסים, אופנועים ומכוניות פרטיות. רבים אחרים מגיעים ברגל מתחנת הרכבת השלום, או מגיעים ממנה באוטובוסים. עוד נחילי־ אדם נכנסים לעיר רכובים על אופניים – רובם חשמליים – או ניצבים זקופים על קורקינטים– כולם חשמליים. אין לתאר כל זאת אלא במלה אחת: טוקיו."

הדירה הזו, שבשדרות שאול המלך, משמשת למגוריו של שימל מאז הועזב ממשרתו באוניברסיטה, והוא מטפח בה כלב אחד ואוספים רבים. ועדיין, רעשיה ומיקומה הופכים אותה לזרה מעט עבורו.

כבר חמש שנים אני גר כאן, ועדיין איני מרגיש בבית, אולי משום שאיני הולך לעבודה ולכן גם לא חוזר ממנה הביתה."

שימל, שאינו מועסק יותר, כאמור, באוניברסיטה, ועבודות תרגום שפעם לקח כדי להוסיף מעט לפרנסתו, הולכות ומתמעטות, רואה כיצד הרזרבות בבנק הולכות ומתמעטות, וכיצד פרנסתו נמצאת באמת בסכנה, ולכן הוא נוטל על עצמו איזו עבודה באיזה משרד של עורכת דין אחת,  סיוע בקליטתם של בעלי ממון מסוים מצרפת, המהגרים לישראל.

ושם, במשרדה של עורכת הדין הזו, פגש אדם שישנה את כל חייו.

ז'וזף שימל, המספר את סיפור בגוף ראשון, מאד לא נתחבב עלי, החל מתחילת הספר, ואף כשהגעתי לאותה נקודה שנדרשה מעט חמלה, לא באמת הצלחתי לגייסה.

מאוס ממנו רק אותו אדם, שמרבית משפחתו נרצחה בפיגוע במלון פארק בנתניה, שמנצל את כל הסובבים אותו, בלי להניד עפעף.

ולמרות גיבוריה הבלתי חביבים בעליל של קסטל-בלום, הרי שהספר כולו נכתב לעילא, וכל רגע של קריאה בו הסב לי נחת מרובה.

עוד כמה משפטים שתפסו את עיני:

מאז ומתמיד אהבתי צרורות מפתחות כבדים ושאבתי מהם ביטחון קיומי. ידעתי שגם כשהעולם יוותר כליל על מפתחות, אני אהיה המוהיקני האחרון שתמיד יהיה לו צרור…"

.

'כשאתה מדבר צרפתית ..  'אתה מפעיל בעיקר את השרירים של אמצע הפנים. לדבר צרפתית זה כמו מכון כושר לַפָּנים, האימון האולטימטיבי לשרירים האלה. זה עוצר את ההזדקנות. למה אתה חושב שהצרפתים תמיד יפים? זה לא רק הבגדים.'"

ורק השימוש במלה "מתך" בצירוף "מתך-גשם", עצר לרגע את קריאתי, משום שככל שהבנתי משגת, יש לכתוב "מטח גשם", אם כי האקדמיה ללשון עברית מאפשרת את שתי הצורות. ובכל זאת, אצלי זה "עוצר" את הקריאה.