באחד הערבים ביריד הספרים האחרון, זה שהעתיק מקומו מככר רבין אל מתחם שרונה, נקלעתי לשיחה בין מספר אנשים, או שמא שמעתי רק חלקים מאותה שיחה, ובכל אופן, נאמרו בה דברי שבח על ספר שעדיין לא יצא לאור, אבל  הוא כבר הבטחה גדולה, "הספר של גואל פינטו" כך קראו לו, ואף השוו את כתיבתו לסופר גדול אחר (שבעוונותי שכחתי מיהו); והבטחתי לעצמי כי מיד כשיצא לאור, אמהר לקראו.

וטוב שעשיתי כך. כי, למרות שעדיין איני זוכרת מי היה אותו סופר גדול אליו הושווה פינטו, הרי שנפלה לידי פנינה נפלאה שזוהרת והאירה לי את ימי קריאתי אותו, שהיו מעטים למדי, משום שהספר קצר למדי.

אשה אחת, יהודיה, מתה. בצרפת מתה, וכל הספר הזה מלווה את הרהוריה במהלך השבעה על מותה.

מה את אמורה לעשות כשאת מתה, מה את אמורה לעשות כשאת שוכבת על ספת הסלון ושום איבר בגוף שלך לא זז, מה את אמורה לעשות כשהעיניים שלך עדיין לא התרגלו לחשכה ששולטת בעולם, מה את אמורה לעשות כשכל חייך הבטיחו לך שיירת אוהבים, וקרן אור נוצצת, שיבואו לקראתך, שיעטפו אותך בחום, שילוו אותך אל העולם שמעבר, וכל מה שאת מקבלת זה ערבייה קטנה ששבעים שנים שתקה?" (עמ' 10)

מרירה, מתוקה, מצחיקה, לא עושה חשבונות לאף אחד, כי למה שתעשה חשבון? היא כבר מתה. את בעלה איבדה כבר לפני מספר שנים, את חברתה היחידה האמיתית, ראידה,  איבדה כשהיו ילדות, ברעידת אדמה, ומאז המשיכה לדבר עימה כל הזמן.

מסתבר שראידה ענתה. רק שלא שמעה, משום שאין שומעים את המתים.

עכשיו, משמתה בעצמה, מלווה אותה ראידה בימי השבעה.

שלושה ילדים יש לה, למומון, המנוחה. בת בכורה, בת צעירה, ובן אחד, באמצע, שקוראים לו "הבכור" משום שהוא הבן הראשון (והיחיד).

היא לא כל כך מחבבת את ילדיה, ובעיקר את בנה.

…לפעמים, גם כשהם יוצאים מהבטן שלך, את פשוט חייבת להודות, יָלַדְתְּ חרא של בן אדם. " (עמ' 11)

…חושב כמו כל זכר במשפחה מזרחית, שהשמש זורחת לו מהתחת. ככה הסביבה גידלה אותו. לא אני, הסביבה, המעטפת. …." (עמ' 14)

הבן הזה מגיע ל"שבעה" מישראל, אליה עלה, ומנסה להשליט את מרותו על כל הסביבה, משום שהוא הבן, הזכר. והיא כבר לא יכולה להגיב. יכולה, אבל אין מי שישמע.

…יש גברים שאינם ברי ריצוי. גברים שלא משנה מה תעשה בשבילם, גברים שלא משנה מה תגיד להם, גברים שלא משנה כמה שתנסה, הם תמיד יחשבו שמגיע להם יותר." (עמ' 165)

גם  מבנותיה לא רוותה נחת, בין משום אישיותן, בין משום אישיותה. האחת התחתנה עם גוי, למורת רוחו של אחיה, גוי שעזב אותה מתישהו, והצעירה נשארה תמיד בבית אמה, מסתגרת בחדרה בעבודתה, ובעיקר שותקת.

מה את יודעת על הילדים שלך באמת? מה רצית שיהיו? איך קיווית לראותם בבגרותם?

וזה מה שבאמת יצא?

…האם אלה הילדים שדמיינתי לעצמי, שחלמתי שייוולדו לי? כשאנשים מסתכלים בילדים שלהם, הם לא רואים אותם, הם רואים את ילד החלומות שלהם, לא באמת את הילד שנולד להם, ואני ראיתי טוב מאד את מי שנולדו. אולי כי אף פעם לא חלמתי." (עמ'  107)

עכשיו היא מתה. עכשיו היא מדברת. ואין לה שומע, כי היא מתה. אבל אנחנו שומעים. קוראים.

שומעים את הבן המתרעם על הצוואה, שומעים את הרב שהגיע לנחם וגם לנסות לגייס קצת תרומות. שומעים את השכנות והשכנים הבאים לנחם, או שמא לוטשים עין לדירה, שעתה נותרה הדירה היחידה של יהודים בשכונה של ערבים. שומעים את דעתה על כל אלה, בעיקר את דעתה, כמובן, כי זהו יומנה של האישה המתה. איך היא מביטה בשכנות המודדות בעיניהן את מרחבי ביתה.

… נשים אוהבות למדוד, להשוות את הערך שלהן לפי הסביבה. למדוד שמלה, למדוד נעליים, למדוד כמויות, למדוד דמעות, למדוד אושר, ובעיקר למדוד מטראז'. כמה מטראז' יש לזאת במטבח, כמה מטראז' יש לזאת בדירה.  …" (עמ' 112)

עכשיו היא מתה. רוצה עוד רגע לחבק את בתה, לומר משהו לאחרת, לנזוף בבנה. והיא עושה את כל אלה, אבל הם אינם שומעים ואינם מרגישים דבר. כי היא מתה.

כמעט.

הספר הזה, כאמור, הוא פנינה נפלאה  ויפהפייה, וראוי לפנות לו זמן לקראו במהרה.

ועוד משהו שמצאתי בין דפי הספר, ואהבתי.

לא רוצה להיות בעל טוב,
אל תהיה בעל טוב,
רק אל תבטיח.

לא רוצה להתנהג כמו בנאדם,
אל תתנהג כמו בנאדם,
רק אל תבטיח.

לא רוצה לעשות אותי מאושרת,
אל תעשה אותי מאושרת,
רק אל תבטיח.

לא רוצה לדאוג לילדים,
אל תדאג לילדים,
רק אל תבטיח." (עמ'  47)

מומלץ לגמרי