אשה אחת מחליטה יום אחד לקחת את שני ילדיה לטיול. לחופשה שמעולם לא יצאו אליה.

אשה אחת, אשה צעירה מאד, אם לשני ילדים, אין אב או אבות בתמונה, לוקחת את שני ילדיה לטיול, שני ילדיה בני התשע וחמש, משאירה את הבית מאחוריה, עולה לאוטובוס ונוסעת.

אשה אחת לוקחת את שני ילדיה לטיול, לראשונה בחייהם. לראשונה בחייהם לראות את הים. בעיר אחת שצריך לנסוע אליה באוטובוס.

אשה אחת, צעירה מאד, היא המספרת את הסיפור הזה.

וכבר מתחילתו של סיפורה יש משהו אפל ומאיים ברקע.

….לפני שיצאנו הילדים אכלו משהו. שמתי לב שהם לא גמרו את צנצנת הריבה וחשבתי שהריבה הזאת הולכת להתבזבז סתם. זה חבל, אבל לימדתי אותם לא לבזבז ולחשוב על העתיד."

אשה צעירה, שתיכף תוכל הקוראת להבין שיש כל מיני אנשים שמטפלים בה ובמשפחתה, יוצאת מן העיר, באמצע שנת הלימודים, בלי להודיע לאיש.

…היה מוזר לעזוב את העיר. לצאת  ממנה כדי לנסוע למקום לא מוכר. בייחוד שזה לא היה בזמן החופשה, ואני יודעת טוב מאוד שזה עבר לילדים בראש. אנחנו אף פעם לא יצאנו לחופשה. …"

נוסעים בלילה, בחושך, ומגיעים לעיר אחת, והכל בה חשוך ויורד גשם. הרבה גשם. ויש להם חדר במלון, לא כזה מפנק ומואר כמו בסרטים שראו לפעמים בטלוויזיה, אלא חשוך כזה, שצריך לטפס בו לקומה השישית, שם חדרם, השירותים והמקלחת בקצה המסדרון,  ומהחלון לא נשקף נוף.

אבל היא הביאה אותם לשם כדי שיראו את הים, משום שמוכרחים פעם אחת לראות את הים.

כבר לילה ומאוחר, והילדים עייפים., והיא עייפה.

..נורא רציתי כבר שהילדים ייכנסו למיטה ושנגיע למחר בבוקר כאילו כלום. כמו שעושים האחרים, אלה ששוכבים לישון בערב כי הם עייפים, כי הם יודעים איך למלא את היום שלהם שעה אחרי שעה, ושמתעוררים בבוקר כי זה נורמלי, צריך לעשות את זה והם עושים את זה. …"

וגם למחרת מזג האוויר ממשיך להיות קר, והעיר מנוכרת, ואפילו חוף הים קר ומאיים, וגליו מתנפצים ומאיימים.

הם רעבים וצריכים לאכול משהו, ואין לה הרבה כסף, רק מטבעות שאגרה באיזו קופסה. הכל נראה מאיים, כל החופשה הזו אינה בדיוק מה שחשבה. או שאולי לא חשבה, רק פעלה על פי איזשהו דחף.

והילדים הם רק ילדים, למרות שהגדול בהחלט ילד אחראי, מין אח בוגר שכזה. והקטן מפחד, כל הזמן מפחד. והם רק ילדים. ילדים שהמשא עליהם כבד.

….הנה הבעיה: אנחנו מביאים תינוקות לעולם, והעולם מאַמֵץ אותם. אנחנו בסך הכֹּל בטן, לא יותר. אחר כך דברים יוצאים משליטתנו ומהר מאוד מתברר לנו שאנחנו מחוץ לתמונה. …"

אין לה בעצם תוכנית מסודרת. כל חייה הם כאוס.

וגם חייהם.

הייתי מוכרחה להִתָּלות על משהו, רעיון או תמונה, משהו שימשוך אותי משם. הייתי מכונה שחטפה קֶצֶר. הכֹּל קפץ לכל הכיוונים בזעזועים קטנים. עצבים התעוררו בקפיצות פתאומיות מסביב לעיניים שלי ולידיים ולשפתיים שלי שזזו מעצמן והתעוותו בחלל הריק, נשאבו פנימה ונשכו את עצמן… האיש נענע אותי בכתפיים ואז זה הגיע פתאום, מקוטע אמנם, אבל בכל זאת זה בא… אני מאמינה שזה הציל אותי, דמעות, גניחות רטובות, זעקות קטנות, לא יכולתי לעשות כלום בשביל לעצור את זה. המנהל נסוג בבת אחת. הוא הסתלק. אולי הוא פחד שאני אשפריץ עליו. עדיף ככה. כל כך רציתי שיעזבו אותי בשקט. העצב אף פעם לא נראה יפה."

כן, ברור לה לקוראת, שהאשה הזאת, משהו בה זועק לעזרה. משהו בה אפל, ואיום ונורא. ומישהו צריך להושיט לה יד.

ואין מי שיעשה זאת.

כולם אורבים לך ומחכים שתעשי משהו שאסור לעשות, מחכים לרגע שתִפּלי. אנחנו צועדים על סבון חלקלק. כן, החיים שלנו סבוניים, זה מה שאני חושבת."

וכן, האופל שנמצא כל הזמן ברקע לא מתפוגג. ואין באמת תקווה. ואין באמת אושר. רק אימה ופחד ועצב. עצב גדול ועמוק.

האושר מסתפק במועט – קצת חימום אחרי הגשם והחיים נראים טיפה יותר טוב."

אל הספר הזה התוודעתי כאשר התפרסמה כתבה ב"הארץ" שהשוותה אותו לספרה של אילנה ברנשטיין  – "מחר ניסע ללונה פארק" , כתבה שתהתה האם ספרה של ברנשטיין הינו העתקה, לא מודעת אולי, של ספרה של אולמי. קטונתי מלקבוע מסמרות בעניין הזה, וספרה של ברנשטיין אכן נוגע ללב ומהפך קרביים, אבל אי אפשר שלא למצוא קווי דמיון בין שני הספרים.

בכל אופן, ספרה זה של אולמי מרתק, מהפך דפים, אפל וכואב ומטיל אימה.

והוא מומלץ לגמרי.