איש צעיר ואשה צעירה נפגשים, מתאהבים, מתחתנים, נולדים להם שני ילדים, כנהוג לא מעט במקומותינו. אחר כך האהבה דועכת ואף נעלמת, ולעתים צומחות במקומה איבה וטינה, אולי אפילו שנאה, כעסים קטנים מתלקחים לשלהבות גדולות, חשבונות עבר נפתחים מחדש, ומחליטים להתגרש.

מחלקים את הרכוש, אם יש, מחליטים על תשלומי מזונות לילדים, מחלקים את ימי האחריות על הילדים, מתחילים חיים אחרים, לא חדשים, משום שיש חוטים ואף חבלים המקשרים אותם לחיים הישנים, אבל בהחלט אחרים. חיים שיש בהם ימים של יותר אחריות והתמסרות מוחלטת למה שנותר מן המשפחה של פעם, וימים שבהם אפשר להתחיל לחיות חיים אחרים, למצוא אהבה חדשה, כיווני עניין חדשים, אולי עבודה חדשה.

מחשבותיה של הדיירת נדדו מאליהן אל הלילות הארוכים, טרופי השינה של מריבות הנישואים, כשהיה מַגלה את עצמו לספה ומשאיר אותה במיטתם להתהפך בה בזעם אין אונים; לפעמים היתה מתגנבת לסלון בתקווה לגלות שגם שנתו נודדת, שגם הוא סובל כמוה, אבל תמיד היתה מוצאת אותו שם שקוע בשינה עמוקה, עם אותה הבעה של שלווה נסוכה על פניו, כאילו כל הקושי והמאבקים, כל הכאב והייסורים שגרמו זה לזה – כל אלה נמחקו כלא היו, ומה שנשאר הוא האמונה, העקשנית והמטופשת, שצריך להישאר יחד, בדירה אחת, למרות הכול, גם אם היא ישנה בחדר השינה המשותף שלהם והוא ישן בסלון." (עמ' 167 – 168)

וכך ממשיכים להם החיים האחרים האלה, לעתים עד קץ החיים, לעתים עד שמשהו קורה, משהו שישנה את החיים האלה, את השגרה המבורכת יותר או פחות, החדשה הזו.

כך היה גם לעיליי שחר ולאיה אבישר, שנפגשו, התאהבו, התחתנו, נולדו להם שני ילדים, ומשהו פקע באהבתם, ונפרדו. היא נשארה בדירה שהיתה להם, השייכת בעצם להוריה, להם היא משלמת שכר דירה, והוא עבר להתגורר לא רחוק, כי יש לו הימים שלו להביאם לבית הספר ולהוציאם משם.

הוא מצא לו אשה לאהוב, אשה רווקה שאין לה ילדים, צעירה ממנו בלא מעט שנים, יפה לאין שיעור, המביטה בו במבט מעריץ, מעולם אין לה די מזמנו (ויש בזה משהו מעיק אחרי כמה זמן, אבל מהי המועקה הזמנית לעומת תחושת הנצחון הממלאה את לבו של הגבר שכבש לו אשה כל כך נחשקת).

אף היא מצאה לה אשה לאהוב, אשה רווקה שאין לה ילדים. מעולם לא ידעה שיש אהבה שכזו. וגם האשה הצעירה הזו רוצה הרבה יותר מזמנה, ממנה, מחייה.

אבל הילדים.

כמה נורא להיות ילד, כמה נורא הוא חוסר הברירה התמידי, ההכרח להיכנע לתכתיבי המבוגרים שאותם לא יבינו לעולם, איך יבינו אם המבוגרים לא מבינים שום דבר בעצמם." (עמ' 173)

ויום אחד, כך פתאום, שלוש שנים לערך לאחר שהתגרשו, הופיע עיליי בדלתה של איה, והודיע לה שאינו הולך לשום מקום. שהוא נשאר בדירה. לקח את המפתח שהיה מונח ליד הדלת, נעל אותה והתיישב בסלון, כאילו עדיין זה ביתו. הוא עדיין אוהב אותה, כך אמר. הוא בטוח שגם היא אוהבת אותו, וכל האפיזודה הזו עם חברתה החדשה, היא בדיוק זה – אפיזודה. שתיכף תגמר, כי הרי גם היא, איה, כמוהו, בעצם מעולם לא חדלה לאהוב אותו ולרצות לחיות איתו באותה הדירה, עם ילדיהם. משפחה.

'אני לא זז מכאן לשום מקום,' אמר שוב, בשקט, לפני שהתיישב על הספה." (עמ' 32)

הוא הולך להביא את הילדים מבית הספר, ולוקח עמו את המפתח, משאיר את הדירה פתוחה ואת איה בתוכה, ולוקח לה את הטלפון, שלא תוכל להתקשר לאיש, וחוזר עם הילדים, ופולש למטבח להכין להם אוכל (מותיר אחריו את כל הלכלוך), ומעורר בהם שאלות ותהיות, ופחדים מסוג מסוים שיש רק לילדים.

בשלב מאוחר יותר, כשהטלפון חוזר לידיה, והיא מזעיקה את הוריה, היא מגלה, לתדהמתה, כי, כמו הורים אחרים לפניהם, גם אם לא תמיד אהבו את האיש שבחרה לה לבעל, הרי שמשנישאו העדיפו ההורים שקט תעשייתי על פני ההתבוססות בגירושין, ומשהתגרשו בכל זאת, אין הם מעוניינים כלל ועיקר להכנס לכל הסכסוכים הפעוטים או הגדולים שבין המתגרשים, ואין להם כל עניין לקחת צד, גם אם הצד הוא בתם שלהם, ואולי בכלל תחזרו להיות ביחד.

כי הורים, גם הם לא תמיד מבינים, וגם הם מבקשים רק שקט על פני מריבות. גם אם זה לא כל כך נוח.

וכך הולכת הסאגה ומסתבכת, והאווירה הופכת למאיימת וקפקאית מרגע לרגע.

כי איך תסבירי למי שחוזר ואומר שהוא אוהב אותך, אוהב אותך על אף שאינכם כבר יחד, ולא מעכשיו, מזמן, על אף שהוא מצא לו אהבה אחרת, ואת מצאת לך אהבה אחרת, הילדים כבר מכירים במצב החדש והסתגלו אליו, אוהב אותך על אף שמעולם לא נתת לו סימן שמשהו השתנה אצלך. אוהב אותך עד כי עדיף המוות על פני החיים בלעדייך, איך תסבירי לו שאת לא רוצה אותו יותר?

איך תאמרי לו, והכל יחזור להיות כשהיה? איך תסבירי, וכל מה שהיה בטוח, ביתך מבצרך, חייך, פתאום התערער ככה? ומה הוא יעשה כאשר תאמרי לו?

אפילו הוריך, לא מקבלים את דבריך כפשוטם.

'אבל אתם התגרשתם!' קולו של יהודה התרומם שוב, עיניו נפערו מתוך פליאה. 'אתם התגרשתם!' חזר שוב. הפעם בשקט." (עמ' 79)

אפילו אהובתך לא מאמינה לך לגמרי

'מה שחשבתי,' ורד ירתה, 'זה שאת פשוט לא מסוגלת לעמוד מולו, שאת לא מסוגלת  להתנגד לו אף פעם, גם כשהוא פוגע בך, גם כשהוא לא רואה אותך ממטר ולא שואל את עצמו אפילו לרגע מה הוא עושה לך.'" (עמ' 97)

הספר הזה, קצר, ממוקד, כולו נמסר בדיווח כמעט יובשני, ודווקא מתוך אותו דיווח, נייטרלי כמעט, עולה אימה גדולה, אימה שלופתת חדרי בטן, אימה שמחרידה את הלב. אי אפשר להניח את הספר מהיד, ובו בזמן אי אפשר להמשיך לקרוא.

את קוראת ומדמיינת את האימה, כי, אילו היית זאת את, מה היית עושה? היית קופאת על מקומך? היית נכנעת לרצונותיו, ושונאת את עצמך בכל רגע? היית דורשת במפגיע כי יצא מן הבית ומיד? והרי זה מה שעשתה והוא סרב?

איך אפשר להוציא מן הבית את מי שכך מאיים עלייך?

תמר מרין חזרה עם ספר מדויק, מעורר חרדה, כתוב נפלא.

יש בו ,בספר הזה, כל כך הרבה הצטלבויות עם עניינים שאני מכירה כל כך טוב ומקרוב, אפילו הכתובת – תרס"ט 5 – נמצאת ממש ליד דירה  בה התגוררתי פעם, בשדרות תרס"ט 3.

אבל לא בגלל קרבתי אליו, אלא משום שהוא מצוין. קחו הרבה אוויר, וצללו אל תוכו.

מומלץ