לא באמת התכוונתי לקרוא את הספר הזה; הוא נראה לי, מבחוץ, כמו עוד אחד מאותם ספרי ה"הרגישי טוב", מין רומן רומנטי שכזה, עם טוויסט כמובן, כי בימינו אי אפשר לכתוב "סתם" רומן רומנטי. אבל בין כל ספרי ה-  Feel Good, דווקא זה לא נראה לי מפתה במיוחד.

טעיתי. אני מודה. גם בסיווג ובעיקר במידת ההנאה ממנו. ואני מודה גם לכל אותם ואותן מבקרים ומבקרות נלהבים ונלהבות באתרים שהרבו בשבחי הספר הזה. מגיע לו.

הספר הזה לא יכול היה להכתב בתקופה עליו הוא מדבר, משום שבתקופה ההיא, שנות הששים המוקדמות בארה"ב (ובכלל) מקומן הנכון של הנשים, כך נאמר, שודר, הושר, הוסרט ומה לא בכל מקום, היה בבית. אחרי מלחמת העולם השניה, בה הנשים מילאו תפקידים חשובים במערך הכלכלי, חשוב היה לפנות את מקומות העבודה לגברים, ועל כן כל המסרים שהופנו לנשים קראו להן להיות נשים טובות לבעליהן, אמהות טובות לילדיהן, ובכלל – לדעת את מקומן הנכון.

ב-1961, כשנשים לבשו שמלות כפתורים, היו חברות במועדוני גננוּת והסיעו לגיונות של ילדים במכוניות חסרות חגורות בטיחות בלי לחשוב פעמיים; אז, לפני שמישהו ידע שתהיה תנועה של שנות השישים, ועל אחת כמה וכמה שהחברות בתנועה יקדישו את שישים השנים הבאות לתיעודה; אז, כשהמלחמות הגדולות נגמרו והמלחמות החשאיות רק התחילו ואנשים רעננו את מחשבותיהם והשתכנעו להאמין שהכול אפשרי, אמה בת השלושים של מדלן זוֹט התעוררה בכל בוקר לפני עלות השחר והיתה בטוחה בדבר אחד בלבד: החיים שלה נגמרו."

אליזבט זוט בהחלט ידעה מהו מקומה הנכון. ידעה וזה לא עניין אותה כלל. היא התעניינה בכימיה. השכלה אקדמית היתה משאת נפשה, ולא היה לה שום סיכוי. מה גם שבאה ממשפחה מפוררת ומופרדת, ובאמת לא היה לה סיכוי.

כנגד כל הסיכויים התקבלה לאוניברסיטה, ותמיד ליוותה אותה המחשבה, לא שלה, של אלה שסביבה, שמן הסתם זהו פסק זמן עד שתמצא את הגבר הנכון ותתחתן.

לא היתה לה שום כוונה כזו.

מצד שני, לאחד המרצים שלה באוניברסיטה בהחלט היו מחשבות אחרות לגביה. כי חוץ מלאהוב כימיה, אליזבת זוט היתה אשה יפה מאד. וכדרכם של גברים שאין להם עכבות מיוחדות (וכי למה שיהיו להם, הרי ברור לגמרי מה נשים רוצות, ואין שום סיבה לשאול אותן), תקף אותה בהזדמנות כלשהי, עניין שהוביל לפגיעה בו ולהרחקתה מן האוניברסיטה.

אחר כך הגיעה לאיזו אוניברסיטה אחרת, ושם פגשה בכימאי מחונן, ששמו הלך לפניו כמי שמועמד לפרס נובל, ומשנפגשו השניים, ובכן, הכימיה פעלה.

וכאן נגמר כל הרומן הרומנטי, ומכאן מתחיל סיפור המאבק, מאבקה של אשה לבדה, באמריקה השמרנית (כן, גם בחוף המערבי אפשר להצטיין בשמרנות) שאינה נשואה, חד-הורית, שכל הדלתות נסגרות בפניה שוב ושוב  ושוב. שכל העולם, כמעט, סביבה מסרב להתייחס אליה כאל שוות ערך, או שווה בכלל. שנאלצת להתפשר כמעט בכל דבר, שהישגיה המחקריים נגנבים ממנה.

והיא לא מרפה, כמעט אף פעם.  רק לעתים מתגנב הייאוש, כי כמה כבר אפשר?

'אני אתיאיסטית, מר רות' ', היא אמרה ונאנחה בכבודת. 'בעצם, הומניסטית. אבל אני חייבת להודות שיש ימים שבהם המין האנושי מחליא אותי.,"

דרך הסיפור הזה, הספר הזה מועברים, מתחת לכל ה- Fell Good, לא מעט מסרים חתרניים (חתרניים תחת החברה של אז, וגם של היום); שיוויון ללא הבדל דת, גזע ומין, הבזבוז העצום שהעולם מבזבז כשנשים מורחקות ומודרות ונאלצות להגיע, כמעט תמיד אל תקרות הזכוכית שאינן נשברות. על חשיבותו של המדע.  כי, תארו לעצמכם איך היו החיים נראים, אילו כל בני האדם היו נחשבים שווים.

….תאר לעצמך שכל הגברים היו מתייחסים לנשים ברצינות. החינוך היה משתנה. היתה מתחוללת מהפכה בשוק העבודה. יועצי נישואין היו פושטים רגל…"

ספר מהפך דפים, מרתק, ובהחלט כדאי לקראו.