אוטו וכטר, אוסטרי שהיה פושע מלחמה נאצי, מושל קרקוב בשנים 1939 – 1944, מושל למברג 1942 – 1944, האחראי על ניקוי השירות הציבורי האוסטרי מיהודים ועוד ועוד, בעל דרגה גבוהה בצבא ובשורות המפלגה, שברח, בתום המלחמה מפני בנות הברית, התחבא ברומא, תוך שיתוף פעולה שלא אוהדים מקומיים לנאצים, ומצא מותו ברומא, בבית חולים, תחת שם בדוי, הוא מושא המחקר של פיליפ סנדס, ונושא הספר הזה, העוסק בגילוי ופיענוח קורותיו של אוטו וכטר, ולא פחות מכך של אשתו, שרלוטה, כשחלק נכבד מן הספר נשען על פגישות ושיחות עם בנם הרביעי (ששה ילדים היו להם) של הזוג – הורסט.

אל הספר הזה הגעתי בעקבות ראיון מרתק שערכה גילי איזיקוביץ עם סנדס בעיתון "הארץ", ומהרתי לשים ידי על הספר ולקראו, מהחל עד כלה.

הספר, כמובטח, עוסק בחייו של וכטר ובחייה של אשתו, קידומו בשורות המשטר הנאצי, חיי המותרות שחיו, מול מוראות המלחמה ורצח העם, העוני, ושאר הזוועות.

סנדס, כמו אחרים לפניו, משתף את הקוראים בגילויים אליהם נחשף, מסמכים, תמונות, ראיונות, שנאספו ונערכו במשך שמונה שנים, ובכל פעם שנחשף גילוי חדש, נלווה אליו תיאור מפורט של הדרך לגילוי, המסמכים או הראיונות שנערכו, והמידע שגילוי זה מוסיף לסיפור הכללי.

ספרים אחרים שקראתי, שנכתבו בדרך שכזו, של שיתוף הקוראים בגילויים הנחשפים במהלך החיפוש אחר האמת, כמו "האבודים" שכתב דניאל מנדלסון, "למוח של הימלר קוראים היידריך"" שכתב לורן בינה, או, במידה מסוימת, "בגן חיות הטרף" שכתב אריק לרסון,  הצליחו, לטעמי, לרתק הרבה יותר מסנדס. סנדס מרבה בפרטים, הרבה יותר מדי פרטים שהם טפלים לעלילה המרכזית ולגילויים המרכזיים שבסיפור, עד שלעתים חשה הקוראת שהיא "טובעת" בשלל השמות והמקומות, וסיפורי המשנה, והתיאוריות האפשריות.

כך, למשל, כשנועץ הסופר עם  פרופסור אחד, הבקיא במחלות הכבד, באשר לסיבת המוות האפשרית של וכטר, האם הורעל, או שמת מסיבות אחרות, וזאת על סמך מסמכי מחלה ותעודות שונות, הרי שמופיעות כל המחלות האפשריות, ונשללות כל האפשרויות, עד שנבחרת האפשרות הסבירה ביותר.

שלל הפרטים והשמות והמקומות, כאמור, מכבידים על הספר הזה עד מאד, ומשום שאין הוא מחקר שנעשה במסגרת אקדמית, ואין הוא צריך לביקורות עמיתים, טוב היה, אולי, לצמצם מעט  באותו גודש, ולהניח לעלילה המרכזית להוביל את הסיפור.

(והרי אפילו מחקר אקדמי, דוקטורט, אפשר להפוך לספר מרתק למדי, כמו, למשל, "רשימת האימהות" שכתבה גלי מיר תיבון).

ועניין אחד אחרון, דווקא מצד המהדורה העברית: שתי יצירות מוזיקליות שנפלה שגגה בשמן בתרגום: "החטיפה מן ההרמון" (ולא – "הארמון") ו"כוחו של גורל" ולא ("הגורל").
טוב יהיה לתקן את אלה במהדורות הבאות.

וביקורת מאירת עיניים על הספר, שהתפרסמה אף היא ב"הארץ" ונכתבה על ידי יובל מנדלסון; אם תרצו.