אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו, ואשה ניכרת גם בחברותיה, אלו היודעות מה ואת מי היא אוהבת, ואת מי לא, מה מרגיז אותה, איך היא אוהבת להעביר את זמנה הפנוי, באילו חנויות בגדים ונעליים יקלעו לטעמה, איזו מוזיקה תאווה לשמוע, וכמובן, מהו טעמה בספרים.
וכך, כשהתאשפזתי לפני מספר חודשים בבית החולים הסמוך למקום מגורי, לאיזו פרוצדורה ששמה מפחיד הרבה יותר מאשר המציאות, העבירו לי שתי חברות שני ספרים; האחד בפורמט דיגיטלי, שכבר קראתי ופרסמתי בקורתי הנלהבת עליו, והשני באודיו. – Crazy Rich Asians.
מפאת כל מיני סיבוכי הרשמה (החלפתי מכשיר טלפון, ויש לי מספר כתובות באמזון), עברו כמה שבועות עד שהצלחתי להטעין את הספר הדיגיטלי לטלפון, לחשבון הנכון, ועוד כמה שבועות עד שיכולתי לפנות זמן שקט להאזנה. (זמן שקט = אין קונצרט קרוב באופק, ולא צריך לעשות חזרות בזמן צעדות הבוקר בפארק).
באחד מביקורי בעיר ניו יורק, בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, הלכתי לצפות במחזמר "מיס סייגון" (שהוא אדפטציה על האופרה "מאדאם באטרפליי") סיפורם של הכובשים הנוטשים ומשאירים מאחוריהם את המתים ואת החיים, ואת הנשים שהיו להם, בין לרגע בין לזמן ארוך, והילדים שנולדו מאותם קשרים, ומה אירע לאותן נשים שנותרו מאחור. באחת הסצינות המרשימות ביותר, כבה האור לגמרי, ונשמע קול הליקופטר הולך ומתקרב, ואחר כך נראו זרקורים המחפשים משהו, כמו של הליקופטר, וכך נפתחה סצינת הפינוי של האמריקנים האחרונים בסייגון, יחד עם הוויאטנמים והוויאטנמיות שנמצא להם מקום במטוסים ובהליקופטרים האחרונים שהמריאו, ומאחור נותרו לא מעטים ולא מעטות, הן, וילדיהן שנולדו לחיילים אמריקנים, ועתה עליהן להתמודד עם החברה שלא תמיד מקבלת בברכה את בניהם ובנותיהם של הכובשים לרגע, עם הצורך לפרנס, לעתים כאמהות יחידניות.
שנים אחר כך ינסו חלק מאותן אמהות להגיע לאמריקה, שנים אחר כך ינסו חלק מאותם חיילים לשוב ולמצוא את צאצאיהם.
בשנים האחרונות אני נתקלת ביותר ויותר ספרים שעניינם הקיבוץ; לא כאלה העוסקים בהגשמה והפרחת השממה ושאר מלים גבוהות, אלא כאלה המגלים יותר מטפח של מאחורי הקלעים של אותן מלים גדולות וערכים וציונות ובכלל. ספרים שעניינם האדם, הפרט, היחיד או היחידה, החוויות הפרטיות והאישיות שהן, כך מסתבר יותר ויותר, גם לגמרי קולקטיביות, ורבות ורבים יהנהנו לעצמם בזמן הקריאה ויאמרו: אכן, כך היו הדברים; או, אולי, יפשפשו בזכרונם וימצאו אפיזודות דומות מחייהם שלהם עצמם. ויחד עם דקירות הנוסטלגיה יעלו גם זכרונות מן החלקים הפחות נעימים ומשעשעים.
אלה צביאלי היא בת למשפחה מבוססת ושורשית בקיבוץ עין הנוטר. דור שלישי למייסדים, אחות לחברת מזכירות, בת למנהל הגזרייה, מין אצולה מקומי שכזו.
מי שגדלה בקיבוץ יודעת שהשתייכות למשפחה מדור המייסדים, שרוב או כל בניה ובנותיה נשארו במשק (כי "קיבוץ" נקרא כך רק על ידי מי שאינו משם) השתייכות כזו יש בה לא רק מעמד אלא גם זכויות יתר, שלעתים הן בלתי נראות ובוודאי שאינן מוכרזות באופן רשמי, אבל הן שם. יש לך משפחה שתתמוך בך, יש לך הסטוריה מקומית שאת יכולה להשען עליה, יש לך מעמד.
פלסטיק. במטבחי צעצוע יש כלי מטבח קטנים וצלחות קטנות וסכו"ם קטן, ויש אוכל מפלסטיק. פיצה מפלסטיק וביצה מפלסטיק, פלפלים ועגבניות מפלסטיק. הכל פלסטיק. עד כדי כך שכשמבקר מסעדות זה או אחר כותב על מסעדה שהאוכל בה מאכזב במיוחד, דימוי הפלסטיק יככב בביקורת המסעדה – אוכל מפלסטיק.
וזה הדימוי שעלה בראשי במהלך כל הספר הזה – פלסטיק. מתח מפלסטיק.
באלדאצ'י כותב ספרי מתח בקצב שאני מחליפה גרביים. בחורף. הוא אף נחשב לסופר מתח פורה במיוחד, ואהוד במיוחד, והוא כותב בסדרות, שבהן אפשר לקרוא כל ספר בנפרד, אבל אם תרצי לדעת משהו על גיבור או גיבורת הספר, מה המניעים שלה או שלו, מאין באו, כי אז תרצי לקרוא גם את הספרים הקודמים בסדרה, ואת אלה שיבואו אחריהם.
אלמלא הייתי שותפה למימון-המון של הספר הזה, איני בטוחה כלל שהייתי מגיעה אליו; אחרי הכל, עוד ספר על קיבוץ, עוד עדויות, ואף ספר שאינו ספר סיפורת, אלא ספר עיון.
ובכל זאת, משהייתי שותפה, וקבלתי את העותק שלי, לקחתיו לידי, וקראתי. לסירוגין, יחד עם ספרים אחרים.
משום שכל עדות זקוקה לזמן שלה, להיקרא ולהיטמע.
וכל עדות הנמסרת כדיווח יבש, עם מעט מאד רגש, משום שרגש אינו תכונה קיבוצית רצויה, ויש להפנים את הרצוי כשאת גדלה בקיבוץ, כל עדות כזו חושפת שוב ושוב ושוב את מקומם והשפעתם של החינוך המשותף הקיבוצי, ועוד יותר מכך של הלינה המשותפת ביסוד הבסיס הנפשי של רבות ורבים כל כך מאיתנו.
"רבות" בספר הזה, המוקדש לעדויותיהן של נשים בלבד.
וככל שאת קוראת בספר הזה עוד ועוד, את מגלה את עצמך, במלים, במשפטים, בשברי ציטוטים.
איש צעיר, לואיק שמו, שנישואיו התפרקו, והוא נמצא באיזשהו טיפול פסיכולוגי שנכפה עליו משום אישוזהי התנהגות בלתי מקובלת, קטטנה מביכה שהצליחה לגרום לפיטוריו, ועליו להתייצב כך, פעם בשבוע, לחפש את הסיבות, אולי להפוך לאדם נורמטיבי יותר, כזה המשחק את משחק החיים על פי כל כלליו, נשאל על ידי הפסיכולוג שלו על סבתו, זו שכמעט לא פגש מימיו, שמתה כבר לפני שנתיים, ואין הוא זוכר כמעט דבר ממנה, רק שהיתה כפרית ושותקת. אם אמו, שאין הוא יודע עליה כמעט דבר.
ומשום שמתה, ישנם ענייני ירושה שהגיע הזמן לטפל בהם, שם בכפר, ומי ראוי ונכון יותר שיטפל באותם עניינים אם לא הנכד הזה, שכרגע אין לו ממש בית, וגם לא ממש עבודה, כך שעיתותיו בידיו, והוא יכול לנסוע אל הכפר הזה, שבו חיה ומתה סבתו, לפנות את הבית מכל אשר בו, ולהכין את הנחלה למכירה.
שלושה ספרים שניתן לקראם לפי הסדר, או כל אחד לחוד; סדר הקריאה משנה בשוליים בלבד, אם כי הקריאה על פי הסדר הינה הנוחה ביותר לקוראת.
אנגלית השמרנית של המאה ה-19 (דומתני) היא הרקע לסיפור הפנטזיה הזה, הכולל בתוכו לורד יורש בעל כורחו – לוסיין וודרי, ששב לאנגליה מסין משום שאביו ואחיו (היורש החוקי) התאבדו. וודרי נשלח בנעוריו לסין על ידי אביו, מתוך כוונה שיעלם שם ולעולם לא יחזור ולא יכתים את שם המשפחה, משום שגילה נטיות מגונות ואסורות: הוא היה הומוסקסואל.
