איש צעיר,  לואיק שמו, שנישואיו התפרקו, והוא נמצא באיזשהו טיפול פסיכולוגי שנכפה עליו משום אישוזהי התנהגות בלתי מקובלת, קטטנה מביכה שהצליחה לגרום לפיטוריו, ועליו להתייצב כך, פעם בשבוע, לחפש את הסיבות, אולי להפוך לאדם נורמטיבי יותר, כזה המשחק את משחק החיים על פי כל כלליו, נשאל על ידי הפסיכולוג שלו על סבתו, זו שכמעט לא פגש מימיו, שמתה כבר לפני שנתיים, ואין הוא זוכר כמעט דבר ממנה, רק שהיתה כפרית ושותקת. אם אמו, שאין הוא יודע עליה כמעט דבר.

ומשום שמתה, ישנם ענייני ירושה שהגיע הזמן לטפל בהם,  שם בכפר, ומי ראוי ונכון יותר שיטפל באותם עניינים אם לא הנכד הזה, שכרגע אין לו ממש בית, וגם לא ממש עבודה, כך שעיתותיו בידיו, והוא יכול לנסוע אל הכפר הזה, שבו חיה ומתה סבתו, לפנות את הבית מכל אשר בו, ולהכין את הנחלה למכירה.

הגעתי לכפר יחד עם הגשם. הכפר דאג לי לקבלת פנים אישית. אולי אלה שעות אחר הצהריים המוקדמות, אבל נדמה שהערב כבר יורד. למרבה הפלא, העצים עדיין עוטים כאן את כל עליהם. הייתי חושב שבגלל העונה הם כבר השילו אותם, אבל לא. נראה שהעלים נושרים בעיר מוקדם יותר, אבל כיוון שגם הזמן חולף שם מהר יותר, זה איכשהו מסתדר. כאן כלום לא זז, אפילו תחת הגשם. יש בי תחושה משונה כאילו אני בתוך סוגריים. זו בעיקר הסיבה שאני לא אוהב את הכפר. נדמה לי שאני מפספס דברים ושאיפשהו, במקום אחר, החיים ממשיכים להתגלגל בלעדיי. זה קצת כמו להיות משול למת. הכפר הוא כור המצרף הפרטי שלי." (עמ' 35)

אנשי הכפר הקטן מקבלים את פניו בדרך מוזרה, יודעים מיד לאיזו משפחה הוא שייך, ויודעים ומכירים את כל הסיפורים הכרוכים במשפחה הזו, סיפורים שהוא כלל לא מכיר.

ובאחד הימים, בעת פינוי אחד החדרים, הוא נתקל בתיבת ובה מכתבים, חלקם ישנים יותר, חלקם ישנים פחות, ואפילו כמה תמונות יש בתיבה הזו, תמונות משפחתיות שהוא מזהה בהן את עצמו ואת אחיו, ואת אמו. והמכתבים האלה, יחד עם דברים ששמע בכפר, לוקחים אותו למסע גילוי משפחתי, דרך ארכיונים, דרך מכתבים, דרך שיחות עם אנשים שאולי עוד זוכרים.

הכפר הזה, נידח ככל שיהיה, היה נתון, בשלהי מלחמת העולם השניה, תחת כיבוש גרמני. מין חיל מצב שישב בו וחיכה להוראות, ועד שיגיעו, ההוראות, עשו מושבם בכפר, ממש כמו בכפרים אחרים ובערים אחרות, והשליטו, פחות או יותר, את מרותם על התושבים.

אלואיז פורטבן היתה אשה צעירה באותה התקופה, בת לאב רגזן ואלים לעתים, לאם שתקנית, ואחות לז'אן, הצעיר ממנה, בבת עינה, הנער שתיתן את חייה תחתיו. והיה לה ארוס, איש צעיר בעצמו, שכל הכפר ידע כי ביום מן הימים יינשאו.

והיו הגרמנים. בעיקר קצין צעיר אחד, שעיניו כחולות ושערו בהיר, והוא מביט בה, והיא בו.

אחר כך היו שם בכפר פעולה כלשהי כנגד הכובשים ופעולת תגמול של הגרמנים. והחיים נמשכו, אבל אחרת

אחר כך נגמר הכיבוש, וכעסים וטינות שנולדו בתקופתו יכולים היו, סוף סוף, לצאת אל פני השטח.

והיו מי ששילמו את כל המחירים, והיו מי שלא.

'מלמדים אותנו מגיל צעיר שמשפחה זו אהבה, שההורים תמיד עומדים לצד ילדיהם, שאנחנו מאחלים זה לזה את הטוב ביותר, שאנחנו סולחים על הכול, וכל ערימת השטויות הזאת. יורקים לגו בפרצוף שאם אנחנו מתווכחים, אם אנחנו פוגעים אחד בשני. זה רק כי אנחנו לא מתפקדים, כי אנחנו הבעיה. משפחות שמחרבות את עצמן ומתחבאות בין הצללים כי הן לא עומדות בציפיות – נתקלתי בהרבה כאלה, כי אליהן שולחים שוטרים ולא למקומות אחרים. לא מתרגלים לזה, חושבים שזו טעות בכל פעם, ויוצא שאנחנו אלה שעושים את הטעויות.'" (עמ' 170)

ישנם ספרים הנתחבים לידי ואומרים לי (או אומרות): קראי. ואין מוסיפים דבר. ומאחורי ה"קראי" הזה ישנה מחשבה והתכוונות, למצוא ספר או ספרים שנראה שיקלעו לטעמי, יעשירו במשהו את עולמי, יאתגרו את מחשבתי.  "הנשמות השקטות" הוא ספר כזה, שלא ידעתי עליו דבר, ולא שמעתי עליו דבר, וזו שאמרה לי "קראי" ידעה מה היא אומרת.

ספר מרתק ומפתיע, מהפך דפים מתחילתו ועד סופו.

מומלץ.