באחד מביקורי בעיר ניו יורק, בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, הלכתי לצפות במחזמר "מיס סייגון" (שהוא אדפטציה על האופרה "מאדאם באטרפליי") סיפורם של הכובשים הנוטשים ומשאירים מאחוריהם את המתים ואת החיים, ואת הנשים שהיו להם, בין לרגע בין לזמן ארוך, והילדים שנולדו מאותם קשרים, ומה אירע לאותן נשים שנותרו מאחור. באחת הסצינות המרשימות ביותר, כבה האור לגמרי, ונשמע קול הליקופטר הולך ומתקרב, ואחר כך נראו זרקורים המחפשים משהו, כמו של הליקופטר, וכך נפתחה סצינת הפינוי של האמריקנים האחרונים בסייגון, יחד עם הוויאטנמים והוויאטנמיות שנמצא להם מקום במטוסים ובהליקופטרים האחרונים שהמריאו, ומאחור נותרו לא מעטים ולא מעטות, הן, וילדיהן שנולדו לחיילים אמריקנים, ועתה עליהן להתמודד עם החברה שלא תמיד מקבלת בברכה את בניהם ובנותיהם של הכובשים לרגע, עם הצורך לפרנס, לעתים כאמהות יחידניות.

שנים אחר כך ינסו חלק מאותן אמהות להגיע לאמריקה, שנים אחר כך ינסו חלק מאותם חיילים לשוב ולמצוא את צאצאיהם.

הכותב הוא נכד של חייל אמריקני כזה, ואשה וויטנאמית, שבדרך לא דרך הגיעה לאמריקה, עם בתה, אמו של הכותב.

הכותב כותב מכתב לאמו, שלא תקרא אותו, את המכתב הזה, לעולם. ודרך המכתב הזה מתוודעת הקוראת לסיפור חייו, סיפור חייה של המשפחה.

הכותב, ששמו "כלב קטן" כדי להטעות את הרוחות הרעות האוספות אליהן ילדים קטנים וחלשים, הוא בן דמותו של וונג, וזוהי מעין אוטוביוגרפיה וממואר, ובעיקר סיפורה של משפחה אחת, סבתא, שתי בנותיה ובנה של אחת מהן, שעשו את הבלתי יאמן כמעט והגיעו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, רק כדי לשרוד, להשאר בחיים.

לפעמים, כשאני לא נזהר, אני חושב שקל לשרוד: פשוט ממשיכים להתקדם עם מה שיש לך, או עם מה שנשאר ממה שקיבלת, עד שמשהו משתנה – או שאתה קולט סוף-סוף שאפשר להשתנות בלי להיעלם, שכל מה שהיית צריך לעשות זה לחכות עד שהסערה תחלוף מעליך ולגלות ש… כן – שמך עדיין מחובר ליצור חי."

לאן, הסבתא, ברחה עם בתה מאי לסייגון, ברחה מבעל אלים, וכדי לקיים את בתה עסקה בזנות. היא פגשה בחייל אמריקאי, פול, ונולדה לה בת שנייה, הונג.

אחר כך פול נעלם, חזר לאמריקה, אחר כך הצליחה לאן להגיע בעצמה לאמריקה, עם הונג, שעתה נקראה רוז, ובנה – כלב קטן.

רוז עבדה, כמו נשים רבות מן המזרח, בסלון לטיפול בציפורניים, זה המופיע שוב ושוב בסיפורים, זה שהעובדות בו שואפות אדים מרעילים מכל החומרים, וחולות לעתים ללא תקנה מן האדים האלה.

המילה הנפוצה ביותר באנגלית בסלון היופי היתה סליחה. זה היה הפזמון החוזר למשמעות העבודה בשירות היופי. שוב ושוב ראיתי את המניקורסיטיות מרכינות ראש מעל יד או כף רגל של לקוחה, חלקן צעירות בנות שבע, ואומרות, 'סליחה. מצטערת. אני כל כך מצטערת,' כשלא עשו כל רע. ראיתי עובדות, גם אותך, מתנצלות עשרות פעמים לאורך מניקור של ארבעים וחמש דקות, בתקווה ליצור איזה יחס חם שיוביל למטרה הסופית, טיפ – רק כדי להגיד סליחה כשלא ניתנה שום סליחה."

הספר עוסק בתולדות המשפחה המצומצמת, סבתא, אם, בן, נשים שעולמן חרב עליהן שוב ושוב ושוב, חיות בשוליים, אבל עם הבטחה למשהו, התבגרותו של הבן, גילוי המיניות שלו.

וכל אלה בשפה פיוטית נפלאה ונוגעת.

אני לא יודע מה אני אומר. אני משער שהכוונה שלי היא שלפעמים אני לא יודע מה או מי אני. לפעמים אני מרגיש כמו בן אדם, ולפעמים אני מרגיש יותר כמו צליל. אני לא נוגע בעולם כמו עצמי, אלא כמו הד של מי שהייתי. את עוד שומעת אותי? את קוראת אותי?"

סיפור על אהבה והישרדות, על הקשרים החזקים מכל, ושוב – אהבה. כל הזמן אהבה.

לְמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שורדת? אולי השורדת היא האחרונה שחוזרת הביתה, הדנאית האחרונה שנוחתת על ענף שרוחות רפאים מכבידות עליו."

כדאי מאד.

ההליקופטר ב"מיס סייגון"