האמת היא שקצת מדכא להתחיל את השנה עם ספר שאני נוטשת, ועוד בעמוד 240, מה שמוכיח, לפחות שניסיתי. באמת ניסיתי.
על הכריכה, במסגרת השבחים הרגילים, נאמר כי המבקרים התייחסו אליו, בין השאר, בתור "הגירסה המילניאלית לספר התיקונים של ג'ונתן פראנזן. ובכן, בהחלט חשבתי על פראנזן בזמן הקריאה, ולא מעט. אלא שפראנזן עושה את זה לאין ערוך יותר טוב. פראנזן מבריק בסיפורי האמריקנה שלו, בניתוח הקרביים של המשפחה הכל-אמריקנית, הלבנה, הפרברית. היכולת של פראנזן לרדת לנבכי נפשם של גיבוריו וגיבורותיו מפעימה ומענגת. רידקר נראה כמו חיקוי מגושם ליכולת הכתיבה של פראנזן, ואם יש לי את פראנזן, למה לי חיקויים?
ארתור אלטר קנה פעם בית מעט מעל יכולתו, אולי כי קיווה להשיג קביעות באוניברסיטה בה הוא מלמד, אולי כי הסתמך על ההכנסה הכפולה, שלו ושל אשתו, פרנסין.אלא שפרנסין מתה, מסרטן, ובעת שחלתה גילתה כי ארתור מבלה חלק מעיתותיו עם מי שתהפוך למחליפתה, לכשתלך לעולמה.
שנה מוזרה היתה 2020. בחודשיים הראשונים שמענו על איזו מגיפה בסין, אבל כבר היו שם מגיפות בעבר, גם באפריקה היו כל מיני. גם באנגליה, אך לפני כמה שנים. אבל לכאן לא הגיעו.
ואז באה הקורונה, או בשמה המדעי – קוביד19 (קורונה של שנת 2019, ללמדנו שהיו קורונות כבר לפניה).
נסגרנו בבתים. אצל הקוראות (והקוראים) שבינינו, עלה קצב הקריאה. בתחילה היה מאד צפוף ודחוס. אחר כך למדתי להרפות, לחזור לסדר היום הקודם, לשמור את הקריאה לשעות מסוימות ולא לכל היום.
וכך בשנת 2020 קראתי 82 ספרים. הגיע הזמן לבחור את עשרת הטובים ביניהם.
במקום אחר כתבתי היום – הגיע הזמן שאחדל מקריאת הספרים הבינוניים, ואחזור לספרים הטובים והטובים מאד. כי גם ספר שנועד רק להעביר את הזמן, כדאי שתהיה לו איזושהי איכות.
וזו, בקצרה, דעתי על הספר. אמנם קראתיו מהחל עד כלה, וכל מטרתו היתה להעביר את הזמן, בלי להתאמץ, אבל זהו ספר שני ברציפות (עם נובלה מקסימה ביניהם) שאני חשה שמבזבז את זמני.
אתחיל דווקא מסופו (כן, הגעתי עד לשם, אם כי בעשרים העמודים האחרונים היתה לי התלבטות אם להמשיך או לא. המשכתי). הסופרת התעקשה להגיע לסוף מתוק-מריר אמריקאי כזה. מתקתק-סכריני.
ולא מוכרחות. לא חובה לסיים בסוג של סוף-טוב (יחסית, כמובן, משום נושא הספר).
עניין אחר – כתיבה מתוך זרם התודעה של ילד בן שש. ובכן – זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, ומה שיצא בספר הזה, יצא מלאכותי בחלקו, לא אמין, בחלקו.
דוגמה נהדרת לכתיבה מתוך נקודת מבט של ילד, אפשר למצוא בספר "חדר" שכתבה אמה דונהיו.
קַייקוֹ פוּרוּקוּרה היא אשה בת שלושים ושש. כבר שמונה עשרה שנים שהיא עובדת בחנות נוחות.
חנות הנוחות לא צריכה להיות מקום שבו לקוחות יכולים לקנות רק את מה שנחוץ להם, כי אם מקום שיש בו הנאה ושמחה, מקום שבו אנשים יכולים לגלות ולמצוא את הדברים האהובים עליהם." (עמ' 141)
חנות הנוחות היא מקום שבו הנורמליות מושתתת בכוח, …" (עמ' 65)
בעצם, כל חייה הבוגרים היא עובדת בחנות נוחות. עבודה המוגדרת זמנית, למרות שהיא שם כבר שמונה עשרה שנים, עבודה המוגדרת נחותה, משום שבדרך כלל סטודנטים עוסקים בה עד לסיום התואר, או נשים צעירות עד שהן מתחתנות ו"מסתדרות" בחיים.
לפעמים הנפש מבקשת מנוחה, לפעמים גם הראש מצטרף אליה; ספרים כמו "לרשת את אידית" הם בדיוק המתכון הזה, לנוח. אין צורך להתאמץ ולדמיין את הגיבורות, או את הנוף. הכל מוגש ומונגש, והקוראת פשוט מאווררת את תאיה האפורים, ונהנית.
חלק מן הספרים מהנים ביותר, חלק מהנים קצת פחות. את אלה שלא מהנים כלל תניח הקוראת מתישהו במהלך הקריאה, משום שאין באמת שום צורך דוחק לקראם עד הסוף. הסוף הרי די ברור; הסופרת לא תשאיר את הקוראת במתח רב. הסוף יהיה סגור, ברובו, אלא אם כן הכותבת מתכוונת להוציא ספר המשך, ואז משהו בעלילה, משהו חשוב דיו, כמובן, ישאר בלתי פתור, כדי שהקוראת, אם הספר טוב דיו, תמשיך גם לבא אחריו.
"לרשת את אידית" שייך לסוג הזה של ספרים טובים דיים כדי לקוראם עד תומם.
ואחר כך לשכוח כמעט הכל.
מגי, אשה צעירה בשנות השלושים לחייה, אם יחידנית ללוסי בת השנתיים וקצת (האב לא בתמונה), עוסקת לפרנסתה בנקיון בתים. חיה בניו יורק. הייתה לה פעם חברה, לייזה. בהתחלה רק ניקתה אצלה, אחר כך נהיו חברות. אחר כך נפרדו דרכיהן. עכשיו לייזה מתה. התאבדה. והשאירה למגי ירושה מכובדת; בית בסג הרבור, עיירת נופש של העשירים.
ענן של שכחה מונח על הארץ הזאת, שהיא אנגליה המדומיינת של המאה הששית; מדומיינת משום שנוסף לה רובד פנטסטי של מפלצים ודרקונים, וכל מיני שדים ושדונים ושאר יצורים על טבעיים, רובם שוחרי רע.
ערפל מסוים ליווה גם את קריאתי בספר הזה; תחושה כאילו נלקחתי למימד אחר בזמן ובמקום, כאילו הוטל בי כישוף מסוים מרגע שפתחתי את הספר, עד שסגרתי, לפחות עד מחציתו. אחרי כן כנראה כבר התרגלתי לאווירה השונה האופפת אותו.
ובכן, אנגלית של המאה הששית. בארץ חיים שני שבטים – ברטונים וסקסונים. לא כל כך ברור מה היחסים ביניהם, משום אותו ערפל של שכחה.
מיום שראה פלורנטינו אריסה את פרמינה דאסה התאהב בה, והיה שב ועובר על פני ביתה, או יושב בגן מול חלונה, עד ששמה לבה אליו. היא נערה צעירה והוא איש צעיר גם כן. והיה חולף על פניה עת צעדה ברחוב, עם דודתה כבת לוויתה, ופעם אזר עוז ופנה אליה, במכתב, ועברו ימים עד שהשיבה לו. והיו מעבירים ביניהם מכתבים, והתאהבו זו בזה וזה בזו, כפי שצעירים מתאהבים לעתים קרובות.
כשנפקחו עיני אביה, הרחיק אותה ממנו.
כששבה לכפרה היתה כבר אשה צעירה, והתפכחה מאהבתה זו.
אחר כך נישאה לרופא המכובד, ד"ר חובנאל אורבינו, שהעניק לה שם ובית ומעמד בקהילה המכובדת.
