לאורך רוב רובו של הספר תהיתי איפה היתה העורכת (או העורך). למה לא לקצץ קצת? בכל זאת – ספר מתח. צריך ללפות בקוראת מהחל עד כלה.
אבל לא אצל רולינג. לה יש קצב משלה (חוץ מזה, כנראה שהגיעה לאותו מעמד שבו הסופר/ת מפסיק/ה להתחשב בעורכים.) ובקצב שלה אפשר לעצור, לספר סיפור צדדי, להרחיב בפרטים המוסיפים לא מעט "צבע" לסיפור (וריחות, ואווירה), אבל אין להם שום חשיבות בהתפתחות הסיפור.
כי למה, למשל, להתעכב על כל פרטי הלוויה של דודתו של קורמורן סטרייק, כולל הסעודה של אחרי, והשתוללות הילדים הפחות מנומסים? או בכלל, למה בדיוק צריך ללוות את גסיסתה של אותה דודה (נפלאה ככל שתהיה), כולל פרטים על מי שהו עמה ומתי? כולל העובדה הבלתי חשובה בעליל שסטרייק לא הגיע לחג המולד האחרון משום שהיה חולה?
אמנם יותר מסיפור המתח ישנו כאן סיפורם של צמד השותפים האוהבים(?) קורמורן סטרייק ורובין אלקוט, שהקוראת כבר פגשה בכל ספרי הסדרה, ואכן יש חשיבות למי ומה שהם, וצריך גם לחזור על כמה פרטים לטובת אלה שיקחו את הספר הזה ליד בלי להכיר את הקודמים בסדרה, אבל בכל זאת – יותר מ-900 עמודים? למה זה כל כך חשוב שבעלה בנפרד של רובין כן או לא יגיע לשיחת הגישור?
השנה קראתי 27 ספרי מקור בסך הכל. הבחירה ב"עשרת הגדולים" היתה, כרגיל, קשה למדי, ולוּ רק משום שהיו יותר ספרים שרציתי לכלול ברשימה. אלא שהמספר נקבע באופן שרירותי (על ידי), ועלי לעמוד בו.
לא כללתי ספרי שמע, ספרי הדרכה, ספרי עיון משום שהמעטתי לשמוע או לקרוא כאלה, אך היו ביניהם שהיו בהחלט ראויים להכלל ברשימה המובחרים.
ואלה בחירותי לשנת תש"פ. אין משמעות לסדר, למעט סדר הקריאה:
ספר שני בטרילוגיה, שיש בו כל המאפיינים של ספרים בסדרה; סיפור העומד בפני עצמו (וזה מאד חשוב, כי לעתים הקוראת תקרא את הספרים שלא בסדר הוצאתם, ועדיין תוכל להנות מכל ספר בנפרד); המשכיות, כולל אזכורים קלים לעניינים שהופיעו בספר הקודם, לטובת הקוראות שלא קראו ברצף וירצו להזכר; תוספת מידע על הדמויות הראשיות, ולעתים גם על המשניות, תוך כדי גילויים חדשים; וסיום ובו פתרון וסוף לעלילות, יחד עם טיזר לספר הבא בסדרה (שלא חובה לקרוא, אבל אם כבר אהבת את הספר הזה, לא תקראי גם את הבא?).
ובכן – שוב אנו פוגשות בנבדה ביילור שיש לה כשרון ייחודי ונדיר בעולם, המקביל לשלנו שיש בו אנשים שיש בהם קסם, וכשרונה מוכר על ידי מתי מעט. היא מחזיקה במשרד ביילור חקירות, שהוא משרד משפחתי, הכולל את סבתה, אמה, שתי אחיותיה ושני בני דודתה
משרד חקירות ביילור התמחה בחקירות צנועות בהיקפן. בניגוד לתמונה שהצטיירה מספרי הבלשים, אלמנות יפהפיות המחפשות את הרוצח של בעליהן או מיליארדרים רווקים שאחותם נעלמה לא הרבו להתייצב על סף דלתי. הונאות ביטוח, בני זוג בוגדים ובדיקות רקע היו מקור הפרנסה העיקרי שלנו." (*)
משרד ביילור נשכר כדי למצוא מי אחראי למותה של נארי הריסון, יחד עם עמיתיה. השוכר הוא בעלה של נארי – קורניליוס, אלמן שבור לב, היודע לדבר עם חיות.
אם צריך לחפש איזושהי סיבה, או לפחות תירוץ, הרי שאתלה באילנות גבוהים; דורית תמיר, בעלת הוצאת הספרים הבוטיקית והנפלאה הקרויה על שמה, התאוותה להוציא גם ספרים בוטיקיים פחות ועדיין מענגים ומרנני לב, ואם יש בהם קצת קסם, אז בכלל.
ומאחר שיש בינינו הכרות, בעיקר על רקע ספרות, ספרים ואהבתם, הרי ששלחה לי את הספר הזה, הראשון בסדרה. אולי ארצה לקרוא, ואולי אוהב.
ועוד – משנזקקתי להפוגה מרעננת אחרי הספר חמור הסבר הקודם שקראתי, ועד שיגיע החדש של גלבריית שהזמנתי בהזמנה מוקדמת, בחרתי לנסות ולקרוא, מה גם שאני בהחלט סומכת על טעמה.
ולא התאכזבתי. ולא רק שלא התאכזבתי, אלא שמיד ביקשתי לי גם את השני בסדרה, כדי שלא אתמהמה בין האחד לשני.
ולספר עצמו. קודם כל – הסביבה. העולם. עולם מקביל לשלנו, שבמאה ה-19 נתגלה נסיוב המאפשר יכולות קסם לאדם. יכולות מגוונות, כך שאדם יכול לשלוט באש, או במים, או להבין בעלי חיים, או לחשמל. ברבות השנים הוסתר הנסיוב, ונותר רק בידי מתי מעט. אלה הפכו למשפחות האצולה השולטות בעצם בעולם ה"רגיל", משפחות העליונים, שיש להן זכויות יתר על פני כל בני האדם. כדי לשמור על כוחן, ממש כמו בימי הביניים, נישאו המשפחות ביניהן, כשזיווג הגון היה זה שמיזג יכולות או שימר אותן בתוך המשפחה. לכל משפחה נולדו שניים או שלושה ילדים, משום שלא לכולם היו יכולות קסם, וכך נשמרו הפערים בין השולטים האמיתיים, גם אם מאחורי הקלעים, ליתר בני האדם.
כל הקוראת בספריה של אלנה פרנטה מכירה כבר את "סביבת" הסיפורים שלה, וחוזרת אליהם כמו מכרה ותיקה. גם בספרה החדש "חיי השקר של המבוגרים" שבה פרנטה אל נאפולי, אל השכונות הפחות טובות, שהאוכלוסיה בהן עניה יותר, מוחלשת יותר, מאותגרת יותר, השכונות בתחתית העיר, ומשווה לשכונות הגבוהות, אלה שבהן חיים העשירים יותר, המשכילים יותר.
מי שקראה את כל ספריה של פרנטה, אלה שתורגמו לעברית, ובעיקר את "הרומנים הנפוליטניים" שלה, לא תזדקק להערות שוליים מרובות, משום שהעולם הזה, הזר כל כך בדרך כלל, מוכר כבר ממש כאילו היה מעבר לפינה, או בעיר הסמוכה.
יש בכך מן הנוחות, הן של הקוראת, ובוודאי של הסופרת; מי שתחקור ותבדוק בספריה תוכל בוודאי לשרטט את דמותה של הסופרת המבקשת, עד היום, להסתתר מאחורי ספריה ולתת להם "לדבר בעד עצמם". הסופרת היא בוודאי ילידת נאפולי. ילדותה וימי נעוריה עברו עליה, ככל הנראה, בשכונות היותר עניות של העיר, ובכל זאת, כך נדמה, הצליחה, בזכות לימודיה "להחלץ" מן הגורל שנגזר על מרבית תושבי ותושבות אותן שכונות, ולהגיע לאוניברסיטה, ומשם לחיים אחרים. ומי שיוצא/ת משם, משתדל/ת שלא להביט אחור.
גם היחסים בתוך המשפחות מוכרים כבר לקוראת, גם קוד ההתנהגות הנדרש.
כך שלקרוא ב"חיי השקר של המבוגרים" היה בהחלט חזרה לסביבה מוכרת.
לא מעט ספרים נפתחים בסצינה האחרונה שלהם. מין אקספוזיציה שכזו. הקוראת יודעת כבר מן ההתחלה שהאיש מת, או שהיה פיצוץ, או שהם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה, ואחר כך פורש/ת הסופר/ת את כל הדרך עד לאותו רגע סופי, איתו נפתח הספר.
זיו מן הסתם קרא אף הוא לא מעט ספרים, ואף הוא פותח את ספרו בסצינת הסיום (או כמעט הסיום), אלא שבמהלך שונה לגמרי, מספר זיו את כל הסיפור מהסוף להתחלה. אפילו מספרי הפרקים נספרים מן הסוף להתחלה. כך שהקוראת מתוודעת להתפחויות בסיפור, אחרי שהיא כבר יודעת מה תוצאותיהן.
וזה מרתק ממש כמו שזה נשמע, אולי אפילו יותר.
הספר נפתח בפרק עשר בבית החולים. רופא ואחות יוצאים אל דפני, שעדיין איננו יודעות מיהי, ומרגיעים אותה שהוא, שעדיין איננו יודעים מיהו, יהיה בסדר. כנראה. כי הוא חזק.
פרק תשע קצר מאד. פסקה אחת. ובה מתוארת תחילתה של שריפה, או תבערה כלשהי. וזהו.
ואז, מפרק שמונה ואילך, בסדר יורד, מתוארים חייה של משפחה אחת. אבי המשפחה, הפטריארך הגדול, שלמה ידיד, תעשיין עשיר שחגיגת יום ההולדת השבעים שלו מושכת אליה את כל שועי המדינה, עשיריה, שריה, ושאר שמנה וסלתה של הארץ. אשתו, סיגל, הלכודה בחייה, בין מרצון בין שלא, כבר אי אפשר באמת לדעת. הבת, דפני, העוברת תקופת גירושין קשה, לאחר שבעלה, המוזיקאי, הפסנתרן, האמן, שמיום הכירו אותה לא נאלץ לרעוב ללחם, או להאבק על פרנסתו, ופתאום מצא לו אהבה חדשה, בנם הבכור, רן, נער בגיל העשרה, שכל עולמו חרב עליו לפתע והוא מגשש דרכו מחדש בתוך משחקי הכח של המבוגרים, שרק נוסף על שצף הבלבול ההורמונלי של הגיל הזה.
את קמילה לקברג אני בהחלט אוהבת; כלומר: אהבתי. מתוך סדרת ספרי "פילבקה" שלה (שכלל לא ידעתי שזו סדרה) קראתי שני ספרים, ובהחלט אהבתי הן את כתיבתה והן את העלילות, ואף הבטחתי לעצמי להגיע ליתר חלקי הסדרה, גם אם לא לפי סדר הוצאתם לאור.
לכן, כשיצא לאור ספר חדש, מסדרה חדשה, שמחתי עד מאד, ומיד השגתי לי אחד לקריאה, ומה רבה היתה אכזבתי. כי לקברג כאילו לקתה בתסמונת "הספר השני"; רק שלא ספר שני כאן אלא מה שעתיד להיות "סדרה שניה". בסדרה הראשונה – פילבקה – עיירה אחת ובה קורים וקרו כל מיני מקרים הנחקרים על ידי אותם חוקרים (יש מין טרנד כזה של כתיבת ספרים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אך הגיבורים – החוקרים, השוטרים וכו' מופיעים בכל הספרים). סדרת פילבקה, כאמור היתה מרתקת, מותחת, כתובה היטב.
הסדרה החדשה, או לפחות הספר הזה אינם כאלה כלל וכלל.
פיי פגשה את ג'ק כאשר היתה סטודנטית מבריקה לכלכלה. היה לה חבר אחר, אבל ג'ק הצית בה איזו אש, והיא בחרה בו, סטודנט קצת פחות מבריק, בן למשפחה שירדה מנכסיה, והוא נשבע לעצמו שביום מן הימים יהיה היזם הכי גדול והכי עשיר. ואכן כך היה. יחד עם חברו הטוב הקימו חברה, תוך שהם נשענים, בין השאר, על הידע והרעיונות של פיי, שאף פרשה מלימודיה כדי לתמוך בחברה עד ש"תעמוד על הרגליים".
אלא שג'ק היה מסוג הגברים המקטינים והמתעללים, והפך את פיי, אט אט מנערה שמחה ומלאת חיים ותכניות לאשה המפחדת מצל עצמה. כשמצאה את ג'ק במיטתם עם אחת העובדות הבכירות בחברה, אשה צעירה ממנה, התבשרה גם שהוא מתגרש ממנה, ומשום הסכם טרום הנישואין שחתמה, יצאה ללא רכוש כלל.
