לא מעט ספרים נפתחים בסצינה האחרונה שלהם. מין אקספוזיציה שכזו. הקוראת יודעת כבר מן ההתחלה שהאיש מת, או שהיה פיצוץ, או שהם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה, ואחר כך פורש/ת הסופר/ת את כל הדרך עד לאותו רגע סופי, איתו נפתח הספר.

זיו מן הסתם קרא אף הוא לא מעט ספרים, ואף הוא פותח את ספרו בסצינת הסיום (או כמעט הסיום), אלא שבמהלך שונה לגמרי, מספר זיו את כל הסיפור מהסוף להתחלה. אפילו מספרי הפרקים נספרים מן הסוף להתחלה. כך שהקוראת מתוודעת להתפחויות בסיפור, אחרי שהיא כבר יודעת מה תוצאותיהן.

וזה מרתק ממש כמו שזה נשמע, אולי אפילו יותר.

הספר נפתח בפרק עשר בבית החולים. רופא ואחות יוצאים אל דפני, שעדיין איננו יודעות מיהי, ומרגיעים אותה שהוא, שעדיין איננו יודעים מיהו, יהיה בסדר. כנראה. כי הוא חזק.

פרק תשע קצר מאד. פסקה אחת. ובה מתוארת תחילתה של שריפה, או תבערה כלשהי. וזהו.

ואז, מפרק שמונה ואילך, בסדר יורד, מתוארים חייה של משפחה אחת. אבי המשפחה, הפטריארך הגדול, שלמה ידיד, תעשיין עשיר שחגיגת יום ההולדת השבעים שלו מושכת אליה את כל שועי המדינה, עשיריה, שריה, ושאר שמנה וסלתה של הארץ. אשתו, סיגל, הלכודה בחייה, בין מרצון בין שלא, כבר אי אפשר באמת לדעת. הבת, דפני, העוברת תקופת גירושין קשה, לאחר שבעלה, המוזיקאי, הפסנתרן, האמן, שמיום הכירו אותה לא נאלץ לרעוב ללחם, או להאבק על פרנסתו, ופתאום מצא לו אהבה חדשה, בנם הבכור, רן, נער בגיל העשרה, שכל עולמו חרב עליו לפתע והוא מגשש דרכו מחדש בתוך משחקי הכח של המבוגרים, שרק נוסף על שצף הבלבול ההורמונלי של הגיל הזה.

שלמה מעולם לא באמת איפשר לאף אחד מבני משפחתו חירות מעבר למה שיכול היה לפקח עליה, לשלוט בה. וכדרכם של פטריארכים, מתישהו עתיד כוחו להתמעט, וכדרכם של פטריארכים, לא באמת יהיה לו על מי להשען, כי הרגיל את כולם שהוא הכח והמשענת.

סיגל, אשתו, שיודעת שאין לה באמת דרך לצאת, אם אי פעם תרצה, ואולי פעם רצתה, אוספת, כמו פירורים, עלבונות ופגיעות של שנים, ונשארת. נשארת כי הכבוד הנילווה למעמדה כאשתו, נשארת כי הכסף מאפשר מותרות מיותרים לעתים, ובכל זאת, הממלאים, לרגע, את לבה בשמחה וגאווה שאין דבר שאינה יכולה להרשות לעצמה. וכשבאה הנפילה, יותר מהכל היא פוחדת מאבדן מעמדה.

היא בזה לעצמה. עוד לפני שידעה במה שלמה הסתבך, עוד לפני שלמישהו בכלל נודע שנעצר, היא כבר עסוקה בהגנה על כבודה העצמי.  אבל כל כמה שניסתה, לא יכלה להימלט מההבנה שמרגע שהופיע בביתה השוטר, אבד לה מעמדה ללא-תקנה. בן-רגע תיהפך מאשת חברה נחשקת, שעמותות משחרותלפתחה, ותיאטראות מתחננים לנוכחות בערבי גאלה, למישהי שכולם חוששים  מקרבתה. …" (עמ' 152).

בסיומו של הספר הזה, כשכבר הקוראת מודעת פחות או יותר להשתלשלות האירועים, ואפילו מהרהרת באפשרות לקרוא את הספר מהסוף להתחלה, על פי הסדר "הנכון" של הפרקים, נותר בה גם בוז וסלידה מכל אחד ואחת מגיבורות וגיבורי הספר, ומעט מאד חמלה לכל אחד ואחת מהם. כל אלה שחשבו שהם מורמים מעל האנשים ה"רגילים", ששום דבר לא יכול לפגוע בהם, וכשנפגעו, כל אחד בדרכו, הגיבו, כל אחד בדרכו וכל אחת בדרכה, בדרכים שרק הגבירו את הפגיעה, בעצמם ובאחרים.

אפילו רן, נער בן שש עשרה בסך הכל, לא חומק מסוג ההתנהגות הזה, של מי ש"הכל מגיע לו", גם אם עדיין רק במעט, אולי משום שטרם הספיק. אחרי הכל, הוא רק בן שש עשרה.

לשמחתי הרבה זיו הוכיח כאן כי תסמונת "הספר השני" לא חלה על כל הסופרים באופן גורף, וגם כאן, כמו בספרו הראשון , "ארבעה אבות" הוכיח יכולת כתיבה מצוינת ומרתקת, עם הבטחה לעתיד.

מומלץ

שימו לב: הנחה מיוחדת לקוראות וקוראי הבלוג בחנות "המגדלור" בקניה טלפונית, או בחנות.