כל הקוראת בספריה של אלנה פרנטה מכירה כבר את "סביבת" הסיפורים שלה, וחוזרת אליהם כמו מכרה ותיקה. גם בספרה החדש "חיי השקר של המבוגרים" שבה פרנטה אל נאפולי, אל השכונות הפחות טובות, שהאוכלוסיה בהן עניה יותר, מוחלשת יותר, מאותגרת יותר, השכונות בתחתית העיר, ומשווה לשכונות הגבוהות, אלה שבהן חיים העשירים יותר, המשכילים יותר.

מי שקראה את כל ספריה של פרנטה, אלה שתורגמו לעברית, ובעיקר את "הרומנים הנפוליטניים" שלה, לא תזדקק להערות שוליים מרובות, משום שהעולם הזה, הזר כל כך בדרך כלל, מוכר כבר ממש כאילו היה מעבר לפינה, או בעיר הסמוכה.

יש בכך מן הנוחות, הן של הקוראת, ובוודאי של הסופרת; מי שתחקור ותבדוק בספריה תוכל בוודאי לשרטט את דמותה של הסופרת המבקשת, עד היום, להסתתר מאחורי ספריה ולתת להם "לדבר בעד עצמם". הסופרת היא בוודאי ילידת נאפולי. ילדותה וימי נעוריה עברו עליה, ככל הנראה, בשכונות היותר עניות של העיר, ובכל זאת, כך נדמה, הצליחה, בזכות לימודיה "להחלץ" מן הגורל שנגזר על מרבית תושבי ותושבות אותן שכונות, ולהגיע לאוניברסיטה, ומשם לחיים אחרים. ומי שיוצא/ת משם, משתדל/ת שלא להביט אחור.

גם היחסים בתוך המשפחות מוכרים כבר לקוראת, גם קוד ההתנהגות הנדרש.

כך שלקרוא ב"חיי השקר של המבוגרים" היה בהחלט חזרה לסביבה מוכרת.

הספר מלווה את ג'ובנה, המספרת, במשך תקופת ההתבגרות שלה, תקופה בה היא, כמו בני נוער בכלל, מנסה למצוא את מקומה בחברה הסובבת אותה, ובתוך גופה עצמה.

וכך זה מתחיל:

שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד. המשפט הושמע בלחש, בדירה שקנו הורי, כשרק התחתנו, ברְיוֹנֶה אַלטוֹ, בפסגת רחוב סַן ג'אקוֹמוֹ דֵיי קַאפְּרי. הכל – המרחבים של נפולי, האור הכחול של פברואר מקפיא, המלים הללו – נותר מקובע. ואילו אני החלקתי הלאה, וממשיכה להחליק הלאה גם עכשיו, …" (*)

בעצם הוא לא ממש השתמש במלים האלה, אלא אמר משהו על כך שהיא מזכירה לו את אחותו, ויטוריה. האב גדל בשכונות העוני של נאפולי, השכונות התחתונות, אולם הצליח לצאת משם, באמצעות השכלה, ועתה הם מתגוררים על גבעה המשקיפה על העיר והים. אחותו ושאר המשפחה נותרו מאחור. אין ביניהם קשר כמעט כלל. הדברים שאמר לא בהכרח התיחסו למראה של ויטוריה אלא יותר לאופייה, להתנהגותה, לחירויות שלקחה לעצמה, לעקשנות.

הדברים האלה שנאמרו על ידי אביה, ערערו את בטחונה העצמי של הנערה, שממילא, כאצל רוב בני הנעורים, היה רעוע. הדברים האלה גם שלחו את ג'ובנה לחפש את דודתה, להכיר אותה, ודרכה להכיר את האנשים החיים בשכונה, אנשים. להכיר דרכי חיים אחרות מאלה שהיא מכירה. היציאה מן העולם הבורגני, המסודר, אל העולם ה"פראי" יותר, שיש בו קודים מעט שונים, אך לא לגמרי, טלטל לא מעט את עולמה של בת העשרה.

הזמן של גיל-ההתבגרות שלי אטי, עשוי מגושים אפורים גדולים ומהתקמרויות פתאומיות של ירוק, או אדום, או סגול. לגושים האלה אין שעות, ימים, חודשים, שנים, וגם עונות השנה לא־ מוגדרות, קר וחם, גשום ושמשי. גם להתקמרויות אין מועד ברור, צבען חשוב מכל תאריך. בסופו של דבר המֶשֶׁך של הגוון שלובשים רגשות מסוימים אינו רלוונטי – מי שכותב יודע זאת. ברגע שמחפשים מלה הופכת האיטיות למערבולת… " (*)

…די להביט ולו לרגע במי שניתנה לו הזכות להיות בעל פנים מעודנות, יפות, כדי לגלות שהן מסתירות גיהינומים לא שונים מאלה שמביעות פנים מכוערות, גסות. זוהר של פנים, המתוגבר בין השאר בטוב־ לב, טומן ומבטיח סבל אף גדול מזה של פנים סתמיות. " (*)

…אני עייפה מלהיות חשופה למלים של אחרים. אני צריכה לדעת מה אני באמת ואיזה אדם אני יכולה להפוך להיות, …"(*)

יותר מעלילה יש בספר הזה תיאורי חיים, תיאורי תקופה, תיאורי מקום. וכל אלה בשפתה הנפלאה של פרנטה, שאינה מכזיבה גם כאן.

ובכל זאת משהו היה חסר לי בזמן הקריאה. את כל ספריה של פרנטה, שהופיעו בעברית, למעט ספר המסות, קראתי. "הרומנים הנפוליטניים" שלה נפלאים בעיני. ספריה הקודמים ריתקו אותי והעשירו את עולמי. "חיי השקר של המבוגרים" נקרא כמעין סיפור צדדי לרומנים הנפוליטניים. נערה אחרת, בסביבת מגורים אחרת, באותה העיר, עם שאיפות דומות, עם בני משפחה וחברות וחברים דומים. והייתי שמחה לו סופרת נפלאה שכזו תצא קצת מה"שכונה" ותעבור לסיפורים אחרים במקומות אחרים, אולי בזמנים אחרים.

אני יודעת שאולי שחטתי כאן פרה קדושה, אבל זו הפעם הראשונה בספרי פרנטה ששקלתי, במהלך הקריאה, האם להגיע עד לסופו של הספר, כי עלילה, כאמור, אין כאן ממש, ואת השכונה והסביבה אני כבר מכירה.  הלוואי שתצא קצת מאזור הנוחות שלה.

שימו לב: הנחה מיוחדת לקוראות וקוראי הבלוג בחנות "המגדלור" בקניה טלפונית, או בחנות.

* נקרא בדיגיטלי, אין מספרי עמודים