את קמילה לקברג אני בהחלט אוהבת; כלומר: אהבתי. מתוך סדרת ספרי "פילבקה" שלה (שכלל לא ידעתי שזו סדרה) קראתי שני ספרים, ובהחלט אהבתי הן את כתיבתה והן את העלילות, ואף הבטחתי לעצמי להגיע ליתר חלקי הסדרה, גם אם לא לפי סדר הוצאתם לאור.

לכן, כשיצא לאור ספר חדש, מסדרה חדשה, שמחתי עד מאד, ומיד השגתי לי אחד לקריאה, ומה רבה היתה אכזבתי. כי לקברג כאילו לקתה בתסמונת "הספר השני"; רק שלא ספר שני כאן אלא מה שעתיד להיות "סדרה שניה". בסדרה הראשונה – פילבקה – עיירה אחת ובה קורים וקרו כל מיני מקרים הנחקרים על ידי אותם חוקרים (יש מין טרנד כזה של כתיבת ספרים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אך הגיבורים – החוקרים, השוטרים וכו' מופיעים בכל הספרים). סדרת פילבקה, כאמור היתה מרתקת, מותחת, כתובה היטב.

הסדרה החדשה, או לפחות הספר הזה אינם כאלה כלל וכלל.

פיי  פגשה את ג'ק כאשר היתה סטודנטית מבריקה לכלכלה. היה לה חבר אחר, אבל ג'ק הצית בה איזו אש, והיא בחרה בו, סטודנט קצת פחות מבריק, בן למשפחה שירדה מנכסיה,  והוא נשבע לעצמו שביום מן הימים יהיה היזם הכי גדול והכי עשיר. ואכן כך היה. יחד עם חברו הטוב הקימו חברה, תוך שהם נשענים, בין השאר, על הידע והרעיונות של פיי, שאף פרשה מלימודיה כדי לתמוך בחברה עד ש"תעמוד על הרגליים".

אלא שג'ק היה מסוג הגברים המקטינים והמתעללים, והפך את פיי, אט אט מנערה שמחה ומלאת חיים ותכניות לאשה המפחדת מצל עצמה.  כשמצאה את ג'ק במיטתם עם אחת העובדות הבכירות בחברה, אשה צעירה ממנה, התבשרה גם שהוא מתגרש ממנה, ומשום הסכם טרום הנישואין שחתמה, יצאה ללא רכוש כלל.

כדי להחזיר לעצמה את עצמה של פעם פתחה פיי במסע נקמה שכלל הקמת חברה משל עצמה, חברה שנקראה "נקמה" ובו שותפות נשים שנבגדו, או נפגעו בדרך זו או אחרת מן הגברים בחייהן.

במסעה לנקמה לא בחלה פיי בצעדים מקובלים יותר או פחות, עד להשגת מטרותיה.

בין לבין מתוודעת הקוראת (המיוגעת מה) לחייה הקודמים, לפני שהגיעה לעיר והפכה לסטודנטית, חיים שהקוראת מבינה, בין השורות, שהיו מלאי אלימות ופחד מאז היתה ילדה קטנה.

הספר נע בין היותו סוג של רומן רומנטי עם נופך אפל משהו, לנסיון לספר סיפור, אלא שהדמויות חסרות נפח, העלילה מדלגת בחוסר אלגנטיות על פרקים שונים בחייה של הגיבורה, ואלמלא יכולת הכתיבה של לקברג, יחד עם העובדה שנזקקתי ל"ספר מעבר" (כזה שקוראת ושוכחת), הרי שלא הייתי מגיעה אל סופו.

נראה כי לקברג לא לגמרי גמרה בדעתה על מה היא רוצה לכתוב, ועל כן המוצר המוגמר, אינו אלא דוגמה לאיך לא לכתוב ספר, ואם כבר כתבת, מוטב לגנוז.

שני ציטוטים שלקחתי לי, בכל זאת:

…גברים עניים הם שמנים, אבל גברים עשירים הם בעלי משקל. …" (*)

…ילדות טובות לא נלחמות. ילות טובות לא מרימות את קולן. זה משהו שמלמדים נשים מגיל צעיר. .."(*)

את קמילה לקברג מאד אהבתי. עכשיו בהחלט ייתכן כי אף לא אחזור אל הספרים בסדרת פילבקה, כפי שהבטחתי לעצמי.

אפשר לוותר

* נקרא בדיגיטלי, אין מספרי עמודים