לאורך רוב רובו של הספר תהיתי איפה היתה העורכת (או העורך). למה לא לקצץ קצת? בכל זאת – ספר מתח. צריך ללפות בקוראת מהחל עד כלה.

אבל לא אצל רולינג. לה יש קצב משלה (חוץ מזה, כנראה שהגיעה לאותו מעמד שבו הסופר/ת מפסיק/ה להתחשב בעורכים.) ובקצב שלה אפשר לעצור, לספר סיפור צדדי, להרחיב בפרטים המוסיפים לא מעט "צבע" לסיפור (וריחות, ואווירה), אבל אין להם שום חשיבות בהתפתחות הסיפור.

כי למה, למשל, להתעכב על כל פרטי הלוויה של דודתו של קורמורן סטרייק, כולל הסעודה של אחרי, והשתוללות הילדים הפחות מנומסים? או בכלל, למה בדיוק צריך ללוות את גסיסתה של אותה דודה (נפלאה ככל שתהיה), כולל פרטים על מי שהו עמה ומתי? כולל העובדה הבלתי חשובה בעליל שסטרייק לא הגיע לחג המולד האחרון משום שהיה חולה?

אמנם יותר מסיפור המתח ישנו כאן סיפורם של צמד השותפים האוהבים(?) קורמורן סטרייק ורובין אלקוט, שהקוראת כבר פגשה בכל ספרי הסדרה, ואכן יש חשיבות למי ומה שהם, וצריך גם לחזור על כמה פרטים לטובת אלה שיקחו את הספר הזה ליד בלי להכיר את הקודמים בסדרה, אבל בכל זאת – יותר מ-900 עמודים? למה זה כל כך חשוב שבעלה בנפרד של רובין כן או לא יגיע לשיחת הגישור?

לרולינג פתרונים.

ועוד עניין שנראה לי קצת עצלני מצידה – צירופי המקרים הבלתי מתקבלים על הדעת כמעט (וכך אף מופיע בספר), כמו, למשל סטרייק מדבר עם אחת העדות בטלפון, וכמה דקות לאחר שיחתם חולף על פניו בחור צעיר, שסטרייק לא פגש מעולם, אלא שיש לו איזה סימן היכר, וסטרייק מחליט (וצודק) שזהו הבחור עליו דברו אך לפני רגע, ועוקב אחריו לביתו, ובצירוף מקרים נוסף מוזמן לשיחה עמו ועם אמו… פלאי פלאים.

ולסיפור עצמו.

אלקוט וסטרייק נקראים לחקור פרשה ישנה, בת ארבעים שנים, של העלמות אשה צעירה.

Margot Bamborough, twenty- nine- year- old doctor, married, one- year- old daughter. Walked out of her GP practice in Clerkenwell at the end of a day’s work, said she was going to have a quick drink with a female friend before heading home. The pub was only five minutes’ walk away. The friend waited, but Margot never arrived and was never seen again.”  (*)

בתקופה בה נעלמה ד"ר במבורו, נעלמו לא מעט נשים באזור, נשים צעירות, שבדיעבד ובסמוך להעלמה נתפס רוצח סדרתי שנהג לחטוף נשים צעירות, לכלוא אותן בביתו, לענות אותן בכל מיני דרכים ולבסוף להרוג אותן. גופתה של ד"ר במבורו לא נמצאה בין הגופות, וכן לא נמצאה כל "מזכרת" בביתו של הרוצח.

החקירה משטרתית סביב ההעלמות של ד"ר במבורו היתה מעט בעייתית, כפי שהתברר, והחוקר הוחלף במהלך החקירה. מאחר שלא נמצא כל קצה חוט, ומאחר שהרוצח הסדרתי היה מעורפל לגבי ההעלמות, העדיפו במשטרה ליחס לו גם את ההעלמות הזו, ולסגור את התיק.

ארבעים שנים לאחר ההעלמות, בתה של הנעלמת, שהיתה בת שנה בסך הכל בזמן ההעלמות, מבקשת "לסגור קצוות" ופונה לסוכנות כדי שינסו לפתור את התעלומה. מאחר שתיקים בלתי פתורים בני ארבעים שנה יש להם נטייה להשאר בלתי פתורים, מוקצב זמן לפתרון – שנה אחת.

במהלך השנה עוסקים הבלשים בנסיונות לפתור את התיק, יחד עם תיקים אחרים שהסוכנות עוסקת בהם: חזאי מזג האוויר בטלוויזיה המקבל גלויות אנונימיות ומטרידות, אשה החושדת שלבעלה יש מאהבת, חברה שהמנכ"ל שלה מינה לו סגן, שמכל הבחינות אינו מתאים לתפקיד, ובכל אופן יש מתאימים ממנו, ונראה שהוא נסחט על ידי אותו סגן. לצורך החקירות הללו, ועם הרחבת העסקים, נשכרו אנשים נוספים לסיוע, העובדים על פי חוזה, יוצאי משטרה ובעלי יכולת חקירה.

בין הנשכרים נמצא גם שאול מוריס, סוג של דון-ג'ואן דה-לה-שמאטע, המטריד מעט את רובין אלקוט בפלירטוטים ובדיחות עבשות מעט; אדם היודע לחזר אחרי נשים בודדות, עניין היכול לסייע בחלק מן החקירות, היודע "לזרוק" את המשפטים "הנכונים" הקולעים, לעתים, לאותם לבבות בודדים. לא עם אלקוט, כמובן, שהרי, כפי שיודעת כל מי שקראה את הספרים הקודמים, לבה נתון, ככל הנראה לסטרייק, אף אם אינה מודה בכך, אפילו בפני עצמה.

את חיזוריו של מוריס, לעומת זאת, כמו כל אשה שאינה פמיניסטית רושפת להבות, אין היא מצליחה לקטוע, משום שאמירותיה מנומסות מדי, כאלה שאם רוצים, אפשר לפרשן כהזמנה.

Morris, Robin thought, as she headed toward the Tube, didn’t actually like women. He desired them, but that, of course, was an entirely different matter: “ (*)

החקירות הנוספות שהסוכנות עוסקת בהן, אין בהן כל חשיבות למקרה העיקרי, ומהוות בעיקר הסחת דעת, הן של הבלשים מן החקירה העיקרית, והן של הקוראות, ואין להן באמת חשיבות.

חייהם האישיים של סטרייק ואלקוט תופסים מקום יותר ויותר מרכזי בספר, והופכים לעניין לא פחות חשוב מן הפרשה העיקרית – חקירת העלמה של ד"ר במבורו.

אביו המתנכר של סטרייק, אהובתו במשך שנים, המנסה לחזור אליו, למרות נישואיה וילדיה הפעוטים, אחותו של סטרייק, דודתו הגוססת מסרטן, חבר ילדותו, ומן הצד של אלקוט – חייה בנפרד מבעלה, סאגת הגירושין שהוא מעביר אותה, חייה עם שותפה לדירה, אפילו בחירת הבושם החדש שלה, כל אלה ועוד ועוד "מעמיסים" על הסיפור עניינים שהקשר שלהם לתעלומה רופף עד בלתי קיים.

וכך הופך ספר שאמור היה להיות ספר מתח, לסיפור, שבחלקו ישנה תעלומה ובחלקו האחר, אנשים וחייהם.

רולינג גם לא חוסכת, אולי במסגרת איזושהי אג'נדה, תיאורים מפורטים של מקרי ההתעללות, הרצח והאונס המיוחסים לרוצח הסדרתי, תיאור מפורט של סרט סנאף, שהגיע לידי הבלשים; כל אלה לצד עיסוק לא מועט בתורת הנסתר, אסטרולוגיה ושאר ענייני עכו"ם, משום שחוקר המשטרה הראשון, שאבד קצת קשר למציאות ומשום כך הוחלף, חיפש את פתרון התעלומה בכוכבים.

כשיצא הספר לאור, ליוותה אותו ביקורת לא-כל-כך מרומזת על כל שהרוצח נהג ללבוש בגדי נשים, ומכך היסק לאי-חיבתה של רולינג לטרנס-ג'נדרים; ובכן – לאורך כל הספר תהיתי אם הכותרות הללו מהוות ספויילר לספר, ואם כל המפרסמים אותן ראויים לכל גינוי.
ובכן, קרוס דרסינג ושאר התנהגויות שאינן נכללות בגדר הנורמה, בעת הזאת בכל אופן, אכן מוזכרות לאורך הספר, ואין להן שום קשר או השפעה על העלילה העיקרית, ונראה כי פורסמו בעיקר על-ידי מי שאינם מרוצים מדבריה של רולינג בעניינים אחרים.

ולשאלת השאלות – האם לקרוא את הספר?
ובכן – מי שיחפש סיפור מתח מורט עצבים, זה לא הספר. יש מתח אבל בכל זאת – תעלומה בת ארבעים שנים יכולה להיות מסופרת בניחותא.
ואשר לכשרונה של רולינג – זה לא פחת כלל בספר הזה, ולגמרי תענוג לקרוא אותה.
אם כי, כאמור לעיל, עורך טוב היה חותך ומעגל ומקצר. בכל זאת –  מעל 900 עמודים זה לא מעט.

ועוד משפט נחמד, שמצאתי בספר, מהרהורי לבה של רולינג:

Every married person he knew seemed desperate to chivvy others into matrimony, no matter how poor an advertisement they themselves were for the institution.” (*)

מומלץ לאוהבי רולינג/גלבריית

*נקרא בדיגיטלי, אין מספרי עמודים