הספר הזה הוא על כוחן של מלים. הספר הזה הוא על אהבה. אהבה אמיתית שאינה תלויה במקום או בזמן, אפילו לא בעולם. הספר הזה מתאים מאד לנערות ונערים אוהבי קריאה, ולכל מי שעדיין, מעבר לכל השנים שחלפו, יחד עם כל החכמה והידע, חכמת החיים ולקחיהם, כל מי שעדיין יודעת בסתר לבה, שיש עוד דברים שאי אפשר להסביר, יש עוד עולמות שלא הכרנו, מקבילים לשלנו, אם רק נדע לפתוח דלת, או לעבור בשער, אם רק נעצום עיניים וניתן למשהו אחר להכנס. אם רק נפקח עיניים לרווחה, אולי נוכל לראות.
…אם נראה בסיפורים אתרים ארכיאולוגיים, וננקה מהם בקפידה שכבה אחר שכבה,נגלה שברמה כלשהי תמיד יש פתח. נקודה המפרידה בין כאן לשם, בינינו לבינם, בין היומיומי לקסום. ברגעים שבהם הדלתות נפתחות, כאשר ישנה זרימה של דברים בין העולמות — או אז מתרחשים הסיפורים. (*)
ג'נוארי סקאלר מצאה דלת כשהיתה בת שבע, בראשית המאה העשרים. ג'נוארי סקאלר גדלה בביתו של מר לוק. המלה "בית" היא לשון המעטה לאחוזה המפוארת, עם הגנים הנרחבים, עם החדרים הרבים המלאים בשכיות חמדה מוזרות יותר או פחות, כמעט כמו במוזיאון. את אמא שלה לא הכירה, אביה נסע ברחבי העולם, בשירותו של מר לוק לחפש עוד ועוד ממצאים לאוסף שלו, ובעצם ראתה את מר לוק הרבה יותר מאשר את אביה. מר לוק היה יושב הראש של האגודה הארכיאולוגית של ניו-אינגלנד, ובביתו נערכו הכינוסים, הנשפים, המסיבות. במסגרת עיסוקיו נסע מר לוק לכל מיני מקומות, ולעתים לקח עמו את ג'נוארי. ובאחד מאותם מסעות, כשהיתה בת שבע, בשנת 1901, מצאה דלת. דלת שמשעברה בה הגיעה לעולם אחר. עולם שיש בו ים ובתים לבנים.
כשאומרים לך ג'יין אוסטן על מה את חושבת? אני חושבת קודם כל על "גאווה ודעה קדומה", שזכה לכמה וכמה עיבודים למסך הגדול ולמסך הקטן, ועל קולין פירת', הדארסי האולטימטיבי. וגם על שאר ספריה שבכולם יש אהבה שנראית בלתי אפשרית, ואצולה כפרית, תוך מתן מעמד מיוחד ואוהד לכמורה הכפרית, לעג מוסווה יותר או פחות למוסכמות החברתיות, מוסר השכל ומוסר בכלל, וכמובן, סוף טוב שבו הרעים באים על עונשם הכה הולם, והאהבה הנכונה והטובה מנצחת.
במנספילד פארק יש את כל אלה ועוד קצת, כפי שמתברר, אם קוראים את אחרית הדבר שעוסקת בנסיבות כתיבתו של הספר ובסמליות שנושאים חלק מן השמות המופיעים בו. ועל-כן כדאי מאד לקרוא את אחרית הדבר, ולהבין את הסמליות הטמונה באותם שמות, וגם על מה ולמה התקבל הספר הזה בהתעלמות מוחלטת מצד המבקרים.
פאני פרייס, גבורת הספר, היא נערה כלילת המעלות (כנהוג אצל אוסטן), שנולדה למשפחה עניה למדי, האב, מלח לשעבר, האם שנישאה לו מאהבה, אך בלא ברכתם של שאר בני המשפחה, הביאה לעולם עשרה ילדים. אחותה האחת של האם נישאה לברונט וחייה היו משופעים בטוב, ואחותה האחרת נישאה לכומר שהיתה לו משרה המסונפת לאחוזתו של הברונט.
אך לפני חודש קראתי את הרביעייהמאת דוד טרבאי, וציינתי בביקורתי את חיבתי הרבה לספרים שיש בהם מוזיקה, ובעיקר ספרים שיש בהם מוזיקה קלאסית. והנה – שוב ספר העוסק, כמו הרביעייה, כמו רביעיית רוזנדורף מאת נתן שחם, ברביעיית מיתרים. ושוב מלווה את הספר פס-קול היצירות המנוגנות על ידי נגני האנסמבל.
לנוחות הקוראת חילקה הסופרת את הספר לארבעה חלקים, כאשר כל חלק מלוּוה בשלוש יצירות; בשני החלקים הראשונים זמן הקריאה חפף כמעט במדויק לזמן השמעת היצירות, בעוד היצירות בחלק השלישי "גלשו" לתוך קריאה החלק הרביעי, שבו, למרבה המזל חזרה יצירה אחת מן החלק הראשון (רביעיית המיתרים של דבוז'אק), וכן מופיעה יצירה אחת שאיני מכירה, אולי מפני שהיא מומצאת לצורך הספר – משקע לשמיים לארבעה מאת ג'וליה סנט ג'ון, אולי מפני שהשכלתי לוקה בחסר, ובכל אופן לא הצלחתי למצוא יצירה כזו.
מה יש בהם, בהרכבים הקאמריים, ההופך אותם לכל כך מרתקים? קודם כל זו המוזיקה. אמר לי פעם נגן אחד בתזמורת גדולה, שהמוזיקה הקאמרית היא המלכה של כל סוגי המוזיקה; שהיא הזיקוק והתמצית של כל היופי של המוזיקה. באותה תקופה לא חשבתי שאפשר בכלל להחליף את ההנאה מהאזנה לתזמורת סימפונית. מאז בגרתי, החכמתי, אף שמעתי מוזיקה מכל הסוגים לאורך שנים באינספור קונצרטים, וכיום אני בהחלט נוטה להסכים עמו.
אלמלא היה הספר הזה כל כך קצר, כנראה שהייתי מפסיקה לקראו אף לפני סופו; היה אפילו רגע, בעמוד 149 שחשבתי שדי. מספיק. אבל המשכתי, כי ממילא לא נשארו עוד הרבה עמודים, ולא היה כל כך גרוע.
לא קראתי את ספרו הקודם של בלונדל "רכבת בוקר לפריז" שזכה לתשבחות לא מעטות, ואם היו לי ציפיות מן הספר הזה הרי שהן קשורות להוצאה בה יצא – הסדרה הקטנה של כתר, שדי בשמה של העורכת הראשית שלה, כדי להבטיח סוג מסוים של איכות.
ובכן, הספר הזה לא עמד גם בציפיות האלה. מורה לאנגלית, כבן ששים, בעיירה צרפתית קטנה, גרוש, אב לשתי בנות בוגרות, נפגש לפתע עם תלמיד שלו לשעבר, שהגיע לעיר כדי להציג תערוכת מציוריו.
המשך הספר הוא סוג של התבוננות אחורה על חייו, חיי הנישואין, אהבותיו, היחסים עם בנותיו, ובמקביל, בהווה הספר, התקרבות מסויימת לתלמידו הצייר המפורסם ותחילתה של ידידות ביניהם.
שוב, התבוננות רטרוספקטיבית של גבר לבן שבע על חייו הלא לגמרי מעניינים, שאפילו חיי הרגש שלו ומחשבותיו הכמוסות, בנאליים למדי. נראה שאפילו הוא עצמו לא לגמרי נהנה לעסוק בעברו:
….החיים הפסיקו לייצר עבורי זיכרונות. לעיתים נדירות בלבד אני טומן את הידיים בבליל הזה, שכן איני נמשך ביותר אל העבר... (עמ' 22)
אף-על-פי-כן, הפגישה עם תלמידו לשעבר, גרמה לו להעלות, בינו לבינו זכרונות מחייו.
חבר שסיפרתי לו שאני קוראת את הספר הזה אמר לי – אבל כל הספרים שלה הם אותו הדבר. ויש בזה משהו. כל ספריה של אוסטין עוסקים באנשים צעירים המתאהבים זה בזו, נתקלים במכשולים בלתי צפויים אולם מצליחים לגבור עליהם והאהבה, בסופו של דבר, מנצחת. בכל ספריה של אוסטין אפשר למצוא את הצעירה התמימה, הצעירה החכמה, הצעירה המתוחכמת והתחבלנית, המבוגרים (משני המינים) צרי האופקים, הנשים החסודות, הגברים העשירים. ובכולם, ביקורת סמויה, או לא כל כך סמויה, על החברה הכפרית באנגליה של תקופתה.
והנה, למרות שהנושאים מוכרים לקוראת, וברור לה איזה סוף ממתין לגיבורה, למרות שהסגנון הופיע כבר בספרים אחרים שלה, ההנאה מן הקריאה לא מתמעטת. להיפך.
גם על עצם הקריאה ברומנים מן הסוג הזה, קלים ונעימים, שאינם ספרי הגות או עיון או ספרי מוסר, קריאה שיכולה להיות מגונה בעיני קובעי הטעם, הרי שאוסטין המבינה לנפש קוראותיה, נותנת בידן טיעונים נוקבים ומשכנעים:
…לא הייתה לה, חלילה, התנגדות עקרונית לספרים, ובתנאי שלא ניתן ללמוד מהם דבר, בתנאי שיש בהם רק עלילה ולא הגוּת כלשהי. (*)
…זה רק רומן! …משמע, זו רק יצירה שמתארת את נימי הנפש האנושית, שמפגינה היכרות עמוקה עם טבע האדם ומשרטטת אותו על כל צורותיו, שמפיחה בו חיים בשנינות ובהומור, ואת כל זה חושפת לעולם בשפה מובחרת. … (*)
על פי כותבי דברי העתים – זהו ספרה הראשון של אוסטין, ואף על פי כן, כבר ניכרת כאן יכולתה להביא בפני הקוראת סיפור מרתק שיש בו כל המנוי לעיל – נערה תמימה, אהבה שמכשולים בדרכה וסוף טוב, כמובן, תוך ביקורת לא מעטה על החברה, על המעמדות, על ענייני כבוד, ועל הבל ורעות רוח.
אשה אחת צעירה, צעירה למדי. אם לשני ילדים, בת שש ובן חמש. אין אב בתמונה, אולי עזב, אולי מת. חד-הורית, כך היא מכוּנה (ולעתים יש המכנות אותה "זונה" או "זונה פמיניסטית").
הזמן – שנות השמונים של המאה הקודמת, כשלהיות אם יחידנית לא היה ממש מקובל בחברה. בודאי לא בשכונה שהיא מתגוררת בה. שכונה המרוחקת מן העיר, מן המרכז, מן החיים השוקקים שאפשר להסיח בהם את הדעת מהכאן והעכשיו. שכונה שיש בה מרכז מסחרי אחד וגן ובית ספר, וכולם מכירים את כולם, פחות או יותר, כי נפגשים ברחובות, בגן או בבית הספר, כשמביאים לשם את הילדים בבוקר. ויש שכנים שנפגשים בחדר המדרגות.
פעם היא היתה אחרת. כך היא חושבת לפחות. היו לה חיים משל עצמה. אפילו למדה שנה אחת באוניברסיטה. פסיכולוגיה.
עכשיו היא אמא. זה מה שמגדיר אותה בעיני הסביבה. ומה שמגדיר אותה בעיני עצמה. אמא. וסופרת. היא כותבת ספר.
פעם היו לה חלומות ורצונות משלה. ואז נולדו הילדים. ואז משהו השתבש.
…משהו קורה למחשבות כשנולדים לךְ ילדים, כשאת נמצאת מהבוקר עד הערב אך ורק בחברת ילדים. הפרספקטיבה מתהפכת. … …היו ימים, הם לא היו מזמן, שהילדים היו בני האדם היחידים שראיתי במשך ימים, לפעמים גם במשך שבועות. היה צריך להציף את הראש מעל המים הטריטוריאליים שלנו. … ….להיות אמא זאת החוויה הכי חזקה בחיים שלי, היריון ולידה זה פלא ממש, העיקר שיש לי שני ילדים בריאים, ילדים זה שמחה, האושר הכי גדול שאישה יכולה לשאוף אליו, אני לא יודעת איך חייתי בלעדיהם. (*) להמשך קריאת מחר ניסע ללונה פארק – אילנה ברנשטיין
ביקשתי לי "ספר מנוחה", כזה שלא יחייב חשיבה מרובה, או מעקב מסובך אחרי דמויות, חיפוש משמעויות מורכב, וגם שיהיה קריא ו"זורם", אבל שלא יהיה פשטני מדי. ובכן – הספר הזה עונה, בערך על הדרישות. קראתיו עד תומו, ויש לשער שבעתיד הקרוב לא אזכור ממנו דבר (ואיזה מזל שאני כותבת לעצמי ביקורות על כל ספר שאני קוראת).
ג'וליה מסקה חוזרת לעיר נעוריה, ממנה נסה לניו יורק, עת גילתה שארוסה, פייטרו פרו, אוהב את חברתה הטובה ביותר, אניטה לאונה, והיא אותו. עכשיו היא חוזרת, עם בנה, לביקור בעיר, והזכרונות מתחילים לעלות. ימי ילדותה כנערה במפעל המשי, עת, עם חברתה הטובה, כמעט אחות, משו יחד את חוטי המשי מן הפקעות. זכרונות מאמה שלא ידעה קרוא וכתוב, שהיתה קשוחה עד מאד, כמעט ללא רוך או אהבה. זכרונות מאביה שמת כשהיתה צעירה.
ואחר כך – זכרונות מהגיעה לניו יורק חסרת כל, במפנה המאה, והחיים החדשים שבנתה לה שם. וסיפורה של המספרת יודעת כל על החברה שנשארה מאחור, אוהבת עד כלות את הארוס, והוא אותה, וחיי משפחתה. ברקע – מחאות כנגד בעלי המפעלים, בעלי האדמות, האצילים ומולם האיכרים האריסים. ושתי מלחמות עולם, וחלקה של איטליה בכל אחת מהן,
וכך נמשך הסיפור על פני מחצית המאה, כמעט, כאשר המספרת נודדת בין זרם התודעה של ג'וליה מסקה בזמן הווה, לעבר, באיטליה ובניו יורק, ולעתים סיפורן של דמויות המשנה, אלה שנשלחו למלחמות, אלה שנותרו מאחור.
