ספרים שעיסוקם מוזיקה חביבים עלי מאד, ובעיקר, כמובן, אלה שהמוזיקה הקלאסית מלווה אותם. בין קונטרפונקט הנפלא של אנה אנקוויסט וגם הסוד שלה, הילדה השקטה של פטר הוג, מוזיקה שקולה של ויקראם סת,  האורחים של אופיר טושה גפלה (כמו גם שאר הספרים שלו, שלמוזיקה יש בהם תפקיד מלווה נכבד), וכמובן, הספר הראשון שעלה בדעתי כשראיתי את הספר הזה – רביעיית רוזנדורף שכתב נתן שחם, שעניינו, ממש כמו הספר הזה, רביעייה קאמרית (אם כי בזה, בערך, מסתיים הדמיון בין הספרים). כל הספרים האלה (ועוד רבים אחרים), שיש בהם מוזיקה, בין בתפקיד ראשי, בין בתפקיד משני או אקומפניאטו (accompagnato) , מלבד היותם מלבבים בפני עצמם, הרי שהם גורמים לי גם לשמוע את המוזיקה המלווה אותם, בין באזני רוחי, בין שאני בוחרת את פס הקול המלווה את הקריאה (ואז, לעיתים, עלי לחפשו, משום שלא כל המוזיקה נמצאת על מדפי הדיסקים שלי), והקריאה הופכת לעניין מהנה ומאתגר הרבה יותר.

קבוצה של נערים ונערות צעירים, בהונגריה הקומוניסטית של תחילת שנות השמונים, הגיעו למחנה הקיץ של הנוער הקומוניסטי המחונן; ספורטאים, חובבי מדעים ומוזיקאים, כמובן. מתוכם אמורים היו לצמוח ולהתפתח אלה שיעשו להם שם בעולם ויביאו תהילת עולם להונגריה ולחינוך הקומוניסטי. שלושה נערים ונערה, כנר, כנרת, ויולן וצ'לן, התבלטו בנגינתם ובפרשנות המוזיקלית שלהם, ושובצו כנגנים ראשונים בסקציות שלהם. זולי, הכנר הראשי והקונצרטמייסטר, בנו של עריק שעבר לארצות הברית, ורה, שהועמדה בראש קבוצת הכינור השני, בתו של פקיד בכיר המקורב לשר הפנים, מטה, הויולן הראשי, צאצא למשפחת אצולה שנכסיה הופקעו, בן כפר שנאלץ לנסוע לשיעורי הנגינה שלו מרחקים גדולים מדי שבוע, ואנדרש, הצ'לן הראשי, בן לשחקני תיאטרון, שנאמנותם לרעיון הקומוניסטי היתה חשודה בעיני השלטונות, ולא פעם נאלצו לוותר על  תפקידים בהצגות, רק מפני שנדמה היה לאיזה פקיד שהתנהגותם אינה מתאימה.

ארבעת הנגנים הצעירים הצליחו, בתוך זמן קצר, לגבש לעצמם הרכב שעבד בחזרות גם על חומר "אסור" או "דיסידנטי" במידה מסוימת, במקביל לעבודתם בתזמורת המחנה. בהנחיית מורה אחד, שהיה מוזיקאי מחונן ומוערך, אך "בעייתי" עד מאד בעיני השלטונות, הצליחו לגבש עבודה מסודרת ומצוינת.

באותו זמן, בעיר הבירה, קבוצה של צעירים פלשה למתחם השגרירות הדנית, מתוך כוונה לבקש מקלט מדיני.

הצורך להסתיר מעיני הציבור את ההתרחשויות, ולהשתיק ככל שניתן את אמצעי התקשורת, הוחלט לשדר, בשידור חי, קונצרט ממחנה הנוער הקומוניסטי המחונן, ואילוצי המקום אפשרו רק שידור של חלק קטן מן התזמורת – של הרביעייה.

וכל המאורעות המתוארים עד כה אינם אלא אקורד הפתיחה לספר המרתק והנפלא הזה.

המשכו של הספר מאיר אפיזודות שונות בחיי הנגנים, משפחותיהם, כשברקע האירועים הפוליטיים במפלגה השלטת. וכמובן – פס הקול המוזיקלי.

חלקו האחרון של הספר פוגש את אנשי הרביעייה, כולם מוזיקאים נודעים בתחומם, רגע לפני איחוד לקונצרט משותף לציון ארבעים שנים לייסודה של הרביעייה. ויש להביאם מכל קצווי תבל, ולשכנעם להופיע שוב יחד. ושוב – ברקע הפוליטיקה של מדינה שפעם היתה קומוניסטית, ועדיין יש בה לא מעט שיירים מאותו המשטר.

את דוד טרבאי פגשתי לראשונה בספרו המעברים המאושרים וכבר אז ידעתי שארצה לשוב ולקרוא בספריו. יש לו היכולת לספר סיפור מרתק בלי לשעמם אפילו לרגע, ובתוך כל הסיפור ה"רציני" שזורה נימה של הומור דק מן הדק, שרק מוסיפה לו עוד איזה ערך מוסף. וכל הקריאה בספר הזה נעשית תוך ריחוף מסוים, מין מיסטיקה המלווה סיפור ריאלי לחלוטין.

מומלץ בהנאה רבה.