"מצד שני מי לא זר. הנהג אוטובוס שאתה נוסע איתו הוא זר, ובדוק שאתה חייב לסמוך עליו שהוא לא ידרדר את כולם לתהום. מוכר פלאפל הוא זר ואתה חייב לסמוך עליו שלא ירעיל אותך. האחות בקופת חולים זרה, וחופשי היא יכולה להביק אותך באיידס. אם רק הייתה לו משפחה מורחבת נורמלית. לא אחת כזאת שלא אכפת שם לאף אחד שפיזרו אותם למרכז חירום. אולי עדיף זרים. זרים לגמרי, הכוונה. כאלה שאין לך כלום איתם וגם לא יהיה, גם ככה הכול אינטרסים, בדוק שאסור לבנות על אנשים., (עמ' 33)

"מפתח אפס" הוא מסוג הספרים שלאורך כל הקריאה אני שואלת את עצמי – בשביל מה הייתי צריכה את זה? מה בדיוק היה חסר לי שהייתי צריכה לדעת ולהכיר אותו חלק מעולמנו שאפשר לקרוא לו, נאמר – "החצר האחורית", או שמות דומים. למה אני צריכה לדעת, מעבר לידיעה הכללית שיש ילדים שמוּצָאים מבתיהם לפנימיות, כי בתיהם מתפרקים ואינם מתפקדים עוד? מה תוסיף לי ידיעת הפרטים?

והרי נעים יותר להתכנס בחוסר הידיעה המדויקת, באי הכרת קיומם של מושגים מעורפלים כמו פנימיות לילדים, ומשפחות אומנה וקלט, מקלטי חירום, בהתעטפות בבועה הפרטית של החיים הנוחים.

אלא שאז בא ספר כמו "מפתח אפס" ומוציא אותי מאזור הנוחות שלי, מכריח אותי להתבונן בחיים עצמם (לא, לא שלי, של אחרים), מכריח לרדת לשורשיהם של פרטים. כי ככה זה – יש ילדים שאלה החיים שלהם, ילדים שהחיים שלהם יום אחד מתפרקים . או שמא זהו רק יום אחד בשרשרת של ימים; יום אחד שבו "המערכת" זיהתה את חוסר התפקוד המשפחתי ונכנסה לתוך המארג הביתי וקרעה אותו, לעתים לתמיד.

להמשך קריאת מפתח אפס – רעות אקשטיין בלום

לקרוא ספר של או. הנרי, פירושו לשבת ב"חדר" (כך קראו אז לבית ההורים בקיבוץ), על הכורסה או הספה, מול הפיירסייד הבוער, לכרסם טוסט, עם כוס תה מהבילה ליד. קולות הגשם והרוח מבחוץ, ולהנשא למחוזות רחוקים. "אמריקה" היה המחוז הרחוק הזה, מקום שצריך דמיון מפותח מאד כדי להבין איך היא נראית, ומריחה, ונשמעת.

או. הנרי לקח אותי לשם, לאמריקה, האמיתית או המדומיינת, זו של העיר ושל הספר האמיתי, ניו יורק על עליות הגג הטחובות שבה, ערי הספר הנידחות, והאנשים, כן האנשים שלכל אחד מהם סיפור מסוים, ומספר מבריק המצליח, בכמה מלים ומשפטים, להביא את סיפורם.

היכולת המופלאה הזו, להביא בתמצית, מבלי לגרוע במאום משלמות הסיפור, את סיפורם ותולדות חייהם של גיבוריו, שאינם גנרלים או נשיאים או מנהיגים, אלא, ברובם, אנשים "רגילים" לעתים מכובדים, לרוב משולי החברה, פושעים קטנים, בעלי עסקים קטנים, בעלות בית מוצלחות יותר או פחות; היכולת הזו מייחדת את סיפוריו של או. הנרי, והופכת אותם לבני בלי גיל.

עובדה – גם מקץ (למעלה מ)ארבעים שנה, כשהגיע אלי קובץ הסיפורים הזה, ששתי אליו ואצתי לקרוא בו, וכאילו לא עברו אותן (למעלה מ)ארבעים שנה, הסיפורים הללו "שאבו" אותי אליהם אחד אחד. ואף כי זכרתי חלק מן הסיפורים, ואף כי הכרתי את ה"טוויסט" שבסופם, הקסם שבהם לא פג.

להמשך קריאת כיכרות לחם של מכשפות – או. הנרי

פרופסור פ"ו גלוב (היה כזה באמת) משיב לחבורת תלמידות צעירות שפנו אליו בקשר לתגליות ארכיאולוגיות חדשות, אי אז בשנות הששים של המאה הקודמת, ומקדיש להן ולבתו את ספרו העוסק בתגליות שבביצות דנמרק.

נערה אחת מהן, טינה הופגוד, פונה אליו, למעלה ממחצית המאה לאחר מכן, והיא כבר אינה נערה כלל, במכתב, ובו היא מזכירה את ההקדשה הזו, מספרת שהיא וחברתה הטובה ביקשו תמיד לנסוע יום אחד מאנגליה, מקום מושבן, לדנמרק, כדי לצפות באחת התגליות החשובות – האיש מטולון (גופה של אדם שחי במאה הרביעית לפנה"ס), אלא שמעולם לא נמצאה ההזדמנות לנסיעה שכזו, כל אחת מהן חיה את חייה, עד שאותה חברה הלכה לעולמה, ועתה נותרה טינה לבדה עם אותה חלום חיים שלא יצא אל הפועל, ועם הרבה מחשבות סביב אי הגשמת החלום הזה, ובכלל – מין משבר אמצע החיים שכזה שתוקף אותה, והיא מרגישה שהיא מוכרחה להעלות את מחשבותיה על הכתב, ומאחר שהחלום שלא התגשם נוגע לאיש מטולון, הרי היא ממענת את המכתב לאותו פרופסור גלוב.

"החיים פשוט ממשיכים להם מיום ליום והרגע המסוים הזה לא מגיע אף פעם." (*)

אנדרס לארסן, האוצר במוזיאון המדובר, משיב לה, אף הוא במכתב, מספר לה כי הפרופסור מת, ומשיב לכל מיני עניינים שהעלתה במכתבה.

המכתבים, אגב, נכתבים כולם על נייר ונשלחים בדואר אמיתי (למרות קיומו של דואר אלקטרוני).

להמשך קריאת אחכה לך במוזיאון – אן יאנגסון

לונדון. מלחמת העולם השניה. כן. שוב. כמו בעבותות קסם נמשכת אטקינסון אל אותה התקופה, אל אותו המקום. שוב כמו ב – “Life After Life” והמשכו “A God in Ruins” מספרת לנו אטקינסון על האנשים ה"לא-באמת-חשובים", הפיונים, לכאורה, שמעשיהם, כל אחד ואחת בנפרד, לא באמת שינו את מהלך המלחמה, אבל ביחד השפיעו גם השפיעו (או שלא, כלל לא בטוח).

ג'ולייט ארמסטרונג, אשה צעירה מאד, חדורת אידיאלים ופטריוטית לעילא החליטה להתגייס לטובת המאמץ הצבאי שעתיד היה להגיע, או לא, תלוי במדינאים, מי יהיה ראש הממשלה ומי ימלוך, באנגליה של שנת 1940. מדינות אירופה החלו כבר ליפול בפני המגף הגרמני, ובאנגליה טרם הוחלט האם לנקוט במדיניות של בדלנות, ובתמורה יימנע כיבושה של הממלכה, או להתערב, לקחת צד, ולהסתכן.

“Juliet felt rather ashamed, as her mind had been on what dress to wear this evening rather than bottomless pits of evil. The war still seemed like a matter of inconvenience rather than a threat. The Finns had just capitulated to the Soviets, and Hitler and Mussolini had recently met at the Brenner Pass to discuss their “friendship,” but real war, the one where you might be killed, still seemed a long way away. Juliet was currently more concerned with the introduction of meat rationing.” (pp 63)

אפשר עוד לצאת למועדונים ולקולנוע, אבל כבר יש קיצוב במזון, ויש כבר חיילים הנמצאים באירופה, וכלל לא בטוח איך ומתי ישובו.

להמשך קריאת Transcription – Kate Atkinson

אלמלא הספר הזה כנראה היתה ההיסטוריה של הכיבוש / סיפוח היפני בקוריאה נשאר עלום בשבילי; שיעורי ההיסטוריה בבית הספר לא הגיעו עד המזרח הרחוק, וכל מה שלא נגע ליהודים ויהדות די נדחק הצידה. קוריאה ויפן לא ממש נגעו בהיסטוריה היהודית, אז לא באמת היה צורך שנלמד.

וטוב שנכתב הספר הזה וטוב שתורגם, וטוב שקראתיו, כי אלמלא עשיתי כן, לא הייתי אצה להשלים, ולו במעט את הידע שלי על הכיבוש / סיפוח היפני, ולוּ רק כדי להבין טוב יותר את הספר הזה.

הספר סוקר את תולדותיה של משפחה אחת, קוריאנית, תחת הכיבוש היפני, ובהמשך, הגירתם של הדורות הבאים ליפן, שם המשיכו להחשב כנחותים, כמיעוט שאין "להתערבב" בו, שרצוי לא להעסיקו, שחשוד בהתנהגות לא נאותה.

האנשים הפשוטים, אלה שחיו בכפר דייגים קטן, גיבורי הספר הזה, שידעו תמיד, גם בעיתות מצוקה יחסית או מוחלטת לשמור את הראש "מעל המים" לכלכל עצמם בתבונה, ולהשמר, ככל שיכלו מן הפוליטיקה הכללית.

"…'אין מה לעשות', היה אומר, 'אין מה לעשות.' בין אם סין תיכנע ובין אם תתקומם עדיין יהיה צריך לעקור את העשבים השוטים מגינת הירק, לקלוע חבלים לסנדלים ולשמור על התרנגולות המעטות מפני הגנבים שניסו את כוחם לעיתים קרובות." (עמ' 20)

להמשך קריאת פָּצ'ינקו – מין ג'ין לי

להמשך קריאת 2018 – סיכום שנה והמלצות

ספר מתח טוב צריך שיהיו בו כמה וכמה אלמנטים בסיסיים, שימשכו את הקורא/ת עד תום הספר; עלילה מוצלחת, כתיבה טובה, מתח הולך ונבנה, פתרון בלתי צפוי או צפוי, אבל בנוי לעילא. ספר מתח טוב צריך להרחיק אותי מכל טרדות היום, להוות "מנוחה" בין ספרים רציניים ותובעניים, ולרתק אותי עד כי יקשה עלי להניח אותו מן היד.

"וייט ריבר בוערת" עונה על מרבית הסעיפים, ואם המחבר לוקה לעתים בהגזמות, או באיזה חוסר קוהרנטיות – יסולח לו, זה רק ספר מתח.

דייב גרני, ששמחתי לגלות שכבר פגשתי בו בספר אחר משל ג'ון ורדון – "פיטר פן חייב למות" הוא גיבור הספר הזה. ורדון, כמו לא מעט סופרי מתח (ולא רק) מן השנים האחרונות, כותב, כך הסתבר לי, סדרת ספרים שבכולם מככב אותו גיבור, ועלילותיו האישיות מתמשכות מספר לספר. אפשר לקרוא כל ספר בנפרד, והנאת הקריאה לא תיפגם, ואפשר לקרוא את כולם האחד אחרי השני, ואפילו לפי סדר הוצאתם, ולעקוב אחרי עוללות הגיבור.

ובכן – דייב גרני זה, שכבר פרש מכל עיסוקיו כשוטר (פעם היה השוטר המהולל והמעוטר ביותר בעיר ניו יורק), ומבקש לטפח את גנו ואת תחביביו,  נקרא על ידי פרקליט המחוז לסייע לו בחקירת רצח שוטר במהלך הפגנות שנערכו בעיר וייט ריבר הסמוכה במלאת שנה למותו של אדם שחור בידי שוטר לבן.

דייב גרני ומדלן, אשתו, בחרו להתנתק למדי מן העולם שמסביבם, להתרכז בחייהם, ולא להיות "מחוברים" לקורה בסביבה הקרובה, ובעולם. "… הם החזיקה בדעה ש"חדשות" הוא לעיתים קרובות מונח המלכד בתוכו מחלוקות יזומות, חצאי-אמיתות שטחיות ואירועים שאין להם עליהם כל השפעה. .." (עמ' 24)

להמשך קריאת וייט ריבר בוערת – ג'ון וֶרדון