ספר ש"עושה את העבודה". מהפך דפים, מדיר שינה מהעיניים (עד שהן מסרבות להמשיך אפילו עוד רגע אחד), מרתק עד סופו. והסוף, כנהוג בספרי מתח מן הסוג הזה, מוכרח להיות טוב; גם אם טוב מריר מעט.
בפרולוג לספר שני אחים צעירים כלואים בבקתה, וקר להם. קר מאד. שניהם כבולים, פיותיהם חסומים, ואין להם סיכוי. כלל. שניהם נושאי תפילה שקטה לאלוהיהם, שמים בו מבטחם, אבל יודעים שזה לא בהכרח יעזור. ואז מגיע האיש.
ובקפיצה להווה. קארל מרק, בלש המשטרה העומד בראש מדור Q, המדור למקרים אבודים. תיקי חקירה שלא נסגרו בעבר, אלא הונחו בצד, עד שיגיע איזה מידע ש"יעיר" אותם, זה המוכר לקוראי וקוראות "אישה בכלוב", ו"הציידים", יחד עם עוזרו הסורי הגולה – אסד, והעוזרת המוזרה ביותר שהוקצתה לו – רוז, מתבקשים לחקור איזה מכתב בבקבוק שנח על אדן החלון של איזה חוקר סקוטי, במשך כמה שנים, ולבסוף נשלח אליהם, משום שנדמה שהשפה היא דנית.
אלא שהמכתב, פתק, בעצם, עבר גלגולים רבים, נחשף לשמש, והנייר מתפורר, וקשה לפענח מה בדיוק כתוב שם. אבל ברור שמה שנכתב נכתב בדם. ממש בדם.
“Everyone always asks you what a novel is ‘about’… If you asked me that question about A God in Ruins I would say that it’s about fiction..” *
(מתוך: הערות המחברת בסוף הספר)
אלא שקצת לאחר מכן, אפשר אולי, אם רוצים או רוצות, להבין כי הספר הוא כתב פלסטר חריף כנגד המלחמה, כל מלחמה
“War is Mans’ greatest fall from grace..” *
“… in the end, become itself sabage as we attacked the very people – the old, the young, women – that civilization is supposed to defend.” *
או שאולי הספר הוא בכל זאת בדבר בִּדְיון.
טדי, הילד האהוב במשפחת טוד, אחיה האהוב של אורסולה, גיבורת חיים אחרי חיים, Life after Life, לא נהרג במלחמה. טדי שנחשב למת איזשהו זמן, נפל בשבי בפעולת ההפצצה האחרונה שלו, ונחשב מת שמקום קבורתו לא נודע. אבל אחר כך נודע שהוא חי, ושהיה שבוי בידי הגרמנים.
כל מה שאכתוב על הספר הזה לא מתקרב ולא יתקרב לעוצמה שבקריאה בו. סיפורו של גווינו לדה, שהצליח, כנגד כל הסיכויים, להגיע רחוק בהרבה ממה שייעד לו אביו, ממה שייעד לו גורלו.
"'.. ברור שכשהבורא יצר את העולם, הוא בטח ביקש עזרה מהשטן והטיל עליו ליצור את סרדיניה. הכל אבנים ואש: קללות ואנשים כועסים שקורעים לגזרים את החיים העלובים שלהם כמו כלבים משוטטים. אפילו בתור מת אני לא רוצה להיות כאן.'" (פרק 8*)
סרדיניה. מקום קשה. נידח (יחסית). חלק מאיטליה אבל לא לגמרי. אי שהוא מחוז נפרד, שייך ולא לגמרי שייך לארץ המגף.
ובכפר נידח אחד בסרדיניה (הנידחת בעצמה), נולד וגדל גווינו לדה, וזהו סיפורו.
סיפור פשוט למדי – מעט אחרי תחילת לימודיו בכתה א', בהיותו בן שש לערך, נקרע גווינו על ידי אביו מבית הספר, משום שנזקק לו לעזרה בעבודות השדה והדיר בחלקת האדמה של המשפחה. לחלוב כבשים, להוביל את החלב לכפר למכירה, או להשאר להשגיח על הכבשים, שלא ייגַנבו, שלא יתעו לשדות שכנים. רק הוא והכלב נשארו, כך מדי יום. והוא רק ילד קטן. והשקט מפחיד. והרעש מפחיד. העוברים בדרכים מפחידים עוד יותר, כי אולי יש בהם כוונות זדון. ואולי לא.
ואין לו בכלל זכות ערעור.
"…עכשיו גם אני הייתי זרע, והוטל עלי להיוולד ולנבוא אך ורק בשדות שלנו ולמלא אחר חוקי ממלכת הצמחים בשדות הבוּר של הבדידות, כמו כל הרועים הקטנים של סרדיניה." (פרק 1*)
"היום, היום כשאני כבר לא הולך לכלא, היום כשאני כבר כמעט לא חולף על פניו, ייתכן אולי שבאופן לא מודע כדי להתנער ממנו, אני מרגשי שיש בתוכי חלק מן הכלא. אני חש עמוק בתוכי את העולם של הכלא, הקדרות שלו הקיום שלו, הלחות שלו, החום הבלתי נסבל שלו, נקדות המבט שלו. לפני זמן מה שאלתי את עצמי אם מעתה והלאה אזכר בו תמיד, ככה בתוכי." (*)
מה כבר אפשר לכתוב על בית כלא? מה כבר לא נכתב ונקרא ונלמד? דו"חות ומחקרים אקדמיים וספרים על אסירים שנכלאו לזמן קצר או לתמיד, ולעתים ברחו (כמו "הרוזן ממונטה קריסטו", או "פרפר"). וכבר קראנו והכרנו וידענו, ומה כבר אפשר לחדש לנו?
ואיך בכלל להגדיר את הספר הזה, הכה קצר, כה מהודק, כה מדויק? אין כאן סיפור, ויש כאן הרבה סיפורים; אין זה מחקר, אין זו עדות מתוך הכלא, ואולי זו דווקא כן עדות מתוך הכלא?
"לפעמים חלמתי על הכלא. לא חלמתי תמונות מסוימות, אלא דווקא רעשים, בעיקר הרעשים האלה של שקשוק מפתחות ומנעולים, רעשים מובחנים כל כך, שמעולם לא שמעתי כמותם באף מקום אחר. חלמתי צלילים, וגם ריחות, קריאות בצעקות שמהדהדות במתחם." (*)
יש כאן פרגמנטים; כל אחד הוא עולם ומלואו. הכל דחוס כל כך, כמו כלא.
לא מעט אני תוהה, ככה ביני לביני, מה גורם להוצאה לאור "להסתכן" בהוצאת ספר ביכורים של כותב או כותבת שאינם ידועים כלל לקהל הרחב. והרי מצב שוק הספרים ידוע, והיכולת להגיע לתודעת הקהל מצומצמת, שלא לדבר על קהל קוראי הספרים, ההולך ופוחת עם השנים.
והלא אני עצמי, שיש לי קצב קריאה מניח את הדעת, ואני יכולה להרשות לעצמי, מדי פעם, לקחת לידי ספר שאין לי מושג מה יש בו (הכריכה האחורית לא באמת מספרת מה יש, או, במקרה של "הספריה החדשה", מספרת הרבה יותר מדי, כך שאני נמנעת מלקרוא), ובכל זאת, ספרי ביכורים נזקקים אצלי, בדרך כלל להמלצה נוספת. שלא לדבר על כך שבמקרה הזה לא מדובר על רומן אחד, אלא על שתי נובלות שנתקבצו להן לספר אחד.
הכל היה נגדו, ואין לי מושג למה לקחתי אותו לידי, בהתחשב בכל כך הרבה ספרים אחרים הממתינים להיקרא. אבל לקחתי. וטוב מאד עשיתי. ממש טוב.
הספר הזה ראוי להלל ולשבח עד מאד, ואל לו להיבלע בין עשרות הספרים היוצאים לאור מדי שבוע, או חודש.
מקסים, גיבור הנובלה הראשונה – "בא לבד" אכן בא לבד. על-פי שמו ניתן לזהות כי הגיע מאחת ממדינות ברית המועצות לשעבר, הגיע לארץ במסגרת נעל"ה, שירת בצבא כחייל בודד, ועכשיו, בזמן הסיפור, הוא עובד בעבודה מועדפת, בתחנת דלק, עבודה שבתום התקופה יזכה למענק מיוחד הניתן לחיילים משוחררים העובדים בעבודות מועדפות.
הגר, לקוחה קבועה, אשה צעירה ויפה, מרוחקת, זוכה למבטי הערכה של כולם, ויום אחד מבקשת שיצטרף אליה למכונית. יש לה הצעה בשבילו.
"בהיותן משוכנעות כי המשפחה, כקבוצת יסוד לחברה וכסביבה טבעית להתפתחותם ורווחתם של כל בניה, ובפרט הילדים, מן ההכרח כי יובטחו לה הבטחה וסיוע, ככל הנדרש, באופן שתוכל לשאת במלוא אחריותה בתוך הקהילה.
בהכירן כי הילד, לשם פיתוח אישיותו המלא וההרמוני, מן הראוי כי יגדל בסביבה משפחתית, באווירה של אושר, הבנה ואהבה, .."
(מתוך: האמנה בדבר זכויות הילד, כפי שפורסמה על ידי ארגון האומות המאוחדות בשנת 1989)
אלא שמייזי, גבורת הספר הזה, נולדה הרבה לפני האמנה לזכויות הילד. בימיה ילדים נחשבו מבוגרים צעירים, ומקומם וזכויותיהם נבעו ממעמדם החברתי של הוריהם.
את מייזי בת השש לערך פוגשת הקוראת מיד עם קבלת ההחלטה בבית המשפט בנושא המשמורת על הילדה לאחר הגירושין.
"ההליכים המשפטיים נמשכו לכאורה עד אין קץ, והם אכן היו מורכבים; את מה שפָסק בית הדין לגירושים בדבר המשמורת על הילדה. האב, אשר על אף שהוכפש מכף רגל עד ראש היטיב לשטוח את טיעוניו, קיבל בעקבות ניצחונו את הזכות להחזיק בה; לא דווקא משום שאופייה של האם הוכתם כליל, אלא משום של רקע צחות עורה של הגברת… בלטו כתמיה אף יותר.
עם זאת, לפסיקה בערכאה השנייה נלווה תנאי שגר ממתיקותה לדידו של בילפארנג', והוא ההוראה לפצות את רעייתו לשעבר באלפיים ושש מאות לירות שטרלינג. .. הוא לא הצליח להמציא את הכסף או לגייס אותו בשום צורה ואופן; וכך, לאחר התכתשות פומבית לא פחות מהלם הקרב הראשון.. ההקלה היחידה במצוקתו באה בדמות פשרה שהמציעו עורכי דינו..
על פי סידור זה נשמט חובו, וגורל הילדה נחרץ באופן שלא היה מבייש את משפט שלמה. היא נחצתה לשתיים, ואת החצאים חילקו ללא משוא פנים בין בעלי הדין. הם ייקחו אותה אליהם, על פי תור, למשך שישה חודשים בכל פעם; היא תעשה חצי שנה במחיצתו של כל אחד מהם. .." (פרק 1*) להמשך קריאת מה ידעה מייזי – הנרי ג'יימס
"אם הבנתי משהו בחודשים האחרונים, זה שאפשר למצוא תוויות כדי לקטלג דברים חיים, אבל אי אפשר לארגן אנשים בקבוצות או לפי סדר מסוים.
זה פשוט לא עובד ככה." (עמ' 296)
וילו צ'אנס היא ילדה חריגה במידת מה, שונה. אם מנסים לרדת לפרטי פרטים, הרי שמצד אחד יש בה שונוּת מן הצד של אינטרקציות חברתיות, היא מרוחקת מעט, לא מתחברת לגמרי לילדות אחרות בגילה, גיל שתים עשרה. מעניינים אותה עניינים שונים בהרבה מאלה המעניינים את רוב הילדות בגילה.
אם עוסקים בהגדרות, ניתן אולי להגדיר אותה של "כאחת הנמצאת על הרצף", "תסמונת אספרגר בתפקוד גבוה", "גאונה בתחומים מסויימים", "מתפקדת, אבל.." ועוד ועוד הגדרות, אבל, כפי שכבר נאמר לעיל – אי אפשר לארגן אנשים בקבוצות.
ובכן – וילו צ'אנס היא ילדה כבת שתים עשרה, מאומצת. הוריה ניסו להרות מספר פעמים ואחרי מספר הפלות טבעיות הוחלט על אימוץ.
"..ההגדרה הרפואית של אי-פריון היא שנים-עשר חודשים של מפגשים פיזיים מתוזמנים-היטב ללא תוצאות. " (עמ' 14)
ספר ש"עושה את העבודה". מהפך דפים, מדיר שינה מהעיניים (עד שהן מסרבות להמשיך אפילו עוד רגע אחד), מרתק עד סופו. והסוף, כנהוג בספרי מתח מן הסוג הזה, מוכרח להיות טוב; גם אם טוב מריר מעט.
