זמן שאול – עמליה רוזנבלום

מזמן מזמן, לפני חמישה וחצי שבועות, כשרק התחילו לדבר כאן על הקורונה המוזרה הזו בסין, ורצוי היה מאד להתרחק מאנשים שבדיוק שבו משם, נסעתי לקיבוץ לבקר את אמי, והלכתי לומר שלום לפרלמנט הוותיקים, המתכנס על אחת המרפסות. אחרי שהבטחתי שהפעם האחרונה שביקרתי בסין היתה ביולי 2012, הוזמנתי לשבת עמם מעט, והשיחה התגלגלה, בין השאר לספרים.

"קראת את הספר של עמליה רוזנבלום?" נשאלתי; "טרם" אמרתי, "אבל הוא מחכה לי". "תקראי, כדאי לך." אז הבטחתי שאקרא.

אחר כך באו ימים שבהם התכנסנו, כולנו, יותר ויותר בבתינו, וזמן הקריאה התרחב פלאים, והלב לעתים התמלא חרדות ומועקות, ואז קראתי ב"הארץ" מאמר של עמליה רוזנבלום, שיש לה בו טור קבוע, שנתן גושפנקא לחרדות ומועקות (גם) בימים של חוסר ודאות. וידעתי שהספר הבא שאקרא יהיה הספר הזה "זמן שאול".

את שאול סמל, גיבור הספר, תיעבתי כמעט מן ההתחלה; שאול סמל, סופר מצליח מאד, נמצא, בתחילת הספר, בניו יורק של אחרי פיגועי ה- 11 בספטמבר, לאחר חצי שנת הוראה באוניברסיטה כמרצה אורח, על סף שובו לארץ, עניין ההופך את היום הזה, שבוע לאחר הפיגועים ליום הגרוע ביותר, לטעמו, באותה שנה.

והוא כל כך לא רוצה לחזור. כל כך טוב לו להיות מרצה נערץ ומוערך, שלא אכפת לו מאף אחד, להיות רחוק מהביצה המקומית, מהלחצים לשוב ולכתוב, כי כבר עשר שנים לא הוציא ספר; רחוק מהשתתפות בארועי ספרות מקומיים וקרתניים (לטעמו), כמו תחרות הסיפור הקצר, שהוא נקרא לשפוט בה, או ניהול איזה פסטיבל בפריפריה, רחוק מאשתו לשעבר, ומשני ילדיו המתבגרים, רחוק מאמו השתלטנית.

שאול סמל הוא גבר לבן פריבילגי, ש"הכל מגיע לו", שהחיים בדרך כלל חייכו אליו, ואין צריך להתאמץ יותר מדי; תמיד תימצא הדרך להגיע לאן שצריך להגיע, עם "כיפוף" קטן של הכללים, עם חיוך, עם טונות של כריזמה. אבל מצפים ממנו; מצפים ממנו לחומרים, לפרק, לסיפור קצר, למשהו.

… מחשבות ויראליות על חוסר הטעם של הקיום ועל כל הדברים שאנשים לא יודעים עליו. הם יודעים שיש לו עשרים שנות לימוד, משערים שהוא כותב עשרות טיוטות, מניחים שהוא קרא אלפי ספרים, מדמיינים שהוא אלפי שעות מול הדף הריק. הקרובים אליו ביותר, כמו ירמה ואשר, יכולים לחשב מה מספר השעות שהעביר בהמתנה מוסווית לטלפונים שלא הגיעו, או מה מספר השעות שהעביר בחלומות בהקיץ על המקום שבו הוא אמור להיות, במקום לעשות משהו שיקרב אותו למקום הזה. (עמ' 128)

את שאול סמל, כאמור, תיעבתי די מהתחלה; אחר כך התחלתי לרחם עליו קצת, ועדיין לא סבלתי אותו, משום יחסו לאחרים ולאחרות בעולמו, משום שהוא מצפה מכל הסובבים אותו לשרת אותו ואת גחמותיו, לשכוח פגישות בבית הספר עם היועצת החינוכית, לקחת, בלי רשות ובלי לדווח, כסף מקופת החסכון של בתו, כי חרג ממסגרת האשראי בבנק, לנצל, את קשריו באגודת הסופרים:

…הקבוצה האמונה על חיי הרוח במדינה הלכה והתכווצה. אנשים מתו. בהתחלה בצבא, באופן הרואי. ועם השנים אחרים סתם נפלו לצד הדרך. (עמ' 102)

ומעל הכל, היותו אטום לאלונה, אשה צעירה שנקרתה בדרכו, שיש בה ניצוץ של כותבת מופלאה, שהוא מנצל מתוך אותה תחושת עליונות, שתאפשר לו לשוב ולפרסם, ואת המחיר הכרוך בכך, נדמה לו שלא יאלץ לשלם. ולמרות אישיותו  הכמעט בלתי נסבלת של שאול סמל, הספר הילך עלי קסם, ולא יכולתי להניחו מן היד כמעט, מרתק והופך דפים. אין הרבה גיבורים ספרותיים כאלה, המאוסים עלי כל כך ולמרות זאת מרתקים לאורך כל הדרך (הומברט הומברט היה כזה, אלא שהוא היה, על פי כל קנה מידה, לא רק נתעב, אלא גם פושע, בעוד ששאול סמל, הוא קצת נתעב וקצת פאתטי, וכאמור – קצת מעורר רחמים). מומלץ בהחלט. ועוד משהו שסימנתי לי, במהלך הקריאה:

האישה הצעירה ההיא כבר לא קיימת. אצטדיון הכדורגל השכונתי הוקרב זה מכבר על מזבח מגדלי יוקרה. וגם המצלמה הנאמנה עושה את דרכה ברגעים אלה ממש אל שקית האשפה. רק ידו המבוגרת עוד זוכרת שהייתה בעצמה פעם יד קטנה, ואיך יד גדולה ממנה אחזה בה בחום וניחמה אותה. וליבו אומר לו, תראה מה זה, אחרי ככלות הכל, מה שאתה יודע, הוא אמת. (עמ' 390)
: כותר זמן שאול
מאת עמליה רוזנבלום
הוצאה כתר
עמודים 411
קנייה מודפס | דיגיטלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *