יולה, שפעם קראו לה איילת, כשהיתה ילדה, גדלה בקיבוץ, כמו כל הילדים, ועזבה את הקיבוץ כמו רבות ורבים מבני הדור שלה. חלקם התברגנו והתבססו, מעטים עשו להם שם בעולם או בארץ, ויש גם כאלה שמחפשים את מקומם. יולה עדיין מחפשת, כך זה נראה. נודדת בעולם, הצטרפה להארה קרישנה. מצאה שם אהבה, ואחר כך כבר לא. עכשיו היא באה לארץ, לתקופה. אין דבר הקושר אותה אליו באיזשהו מקום בעולם, והיא חופשיה לנדוד. אבל מתקרבות חגיגות המאה בקיבוץ, והיא נכדה למייסד, בת לאחת מאושיות המקום, אביה שפעם היה שר בשליחות התנועה הקיבוצית, ועכשיו הוא בבית האבות המקומי, בסוף ימיו, הולך ודועך. לעתים קומוניקטיבי, לעתים שוכח. אמא שלה כבר מתה. החיים ביניהם לא היו שלווים וטובים, אבל הם לא היו היחידים שבילו את ימיהם במריבות, ממילא לא נפגשו הרבה, והילדים גדלו בבתי ילדים.

את שנות החישול בבית הילדים זכרה יולה בחיבה מופלגת, היא נהגה לומר שזה היה כמו להיות הלך במדבר וכי על מנת לשרוד אסור להתעכב על זוטות, רצוי שלא להתלונן, חייבים להמשיך, לעבור הלאה, להסתדר עם התנאים. בשנות השישים התנאים היו נוחים למדי ולא דמו כהוא זה לאלה הספרטנים ששררו בימים עברו, כאשר הוחלט לגדל את הילדים כקבוצה בבית הילדים ולא בבתי ההורים. מה שהתחיל בשאיפה להעניק לילדינו תנאים משופרים הפך למציאות מתקבלת על הדעת, למקור גאווה, מתוחזק באידיאולוגיה." (*)

יולה היתה נערה מרדנית ש"חרגה מן הקווים" ועל כן, כבר בשנות הנעורים הורחקה מן הקיבוץ.  עכשיו היא חוזרת. או לפחות מגיעה לתקופה לא קצרה.

…מקום שככל אשר תנוסי ממנו לעולם לא תעזבי אותו." (*)

הזכרונות אופפים אותה בכל מקום. הפגישה עם אביה, הדמנטי לפרקים, אותו אהבה כשהיתה ילדה, ותמיד "לקחה" את הצד שלו במריבות שבין הוריה, הפגישה הזו קשה ולא נוחה. בזמנים שהוא עירני הוא עוקצני כמו פעם.  הוא כבר זקן, נזקק לעזרה

…זה אבא שלך, חשבה. זה האיש שלא היה כשהיית צריכה אותו ולא היה לו אכפת ממך ואין לו מושג בכלל כמה התגעגעת אליו. מאיפה שיהיה לו? " (*)

כעת הכריחה את עצמה רק לראות את המראה הזה על מנת להפנים שוב שאין יותר מה שהיה. אולי זה טוב שאין למה להתגעגע. " (*)

חשבה לגור בבית של אביה, שעכשיו התפנה, ומשום שבתי הקיבוץ עבור שיוך, ניתן כעת להשכירם, או אפילו למכרם, ולחלק את התמורה בין היורשים, היא ושני אחיה, אודי הגדול ואבנר הקטן. אודי נשוי לזוהר,  אשה יפה וקצת "רוחנית" או לפחות עושה רושם כזה. אף היא בת לאחת המשפחות המייסדות בהתיישבות העובדת. והיא מעצבנת את יולה בעצם קיומה, אבל מוכרחה, לעתים, לשאת חן בעיניה, משום שאודי שעשה ממון רב בכל מיני עסקים,  מממן בעצם את יולה בכל הרפתקאותיה בכל מיני מקומות בעולם.

אודי בנה לו בית באזור, ויש לה בה יחידת אירוח, אלא שהיא, כאמור, רוצה לגור בבית אביה, לפחות לאיזה זמן. הבית מושכר כעת לזוהר, שיש לה ולאודי משבר ביניהם.

העובדה שהבית ש"בנתה" עליו תפוס על ידי גיסתה שאין בה חיבה יתרה אליה, מוביל לכל מיני ריבים קטנים בינה לבין אחיה. וכל מיני עניינים מפעם, מתקופת הילדות, אך בעיקר מתקופת ההעדרות שלה, שבים ועולים.

גם ממפגשים אחרים, בינה לבין אנשים אחרים בקיבוץ, חברי וחברות ילדות, בני המשפחה המורחבת, חברות וחברי קיבוץ הזוכרים אותה מפעם, היא מנסה להמנע ככל האפשר. זה לא תמיד מצליח.

הרבה זכרונות נטווים לתוך הספר הזה, ויוצרים קולאז' מרתק של מה שהיה פעם הקיבוץ ומה שנשאר ממנו, ובעיקר מה שקרה לדור ההוא, ילידי שנות הששים, התקווה הגדולה, שהשינויים המבניים הפכו אותה לבלתי רלוונטית. ומה שנותר מאותם ילדים וילדות של פעם, אנשים שהיו צריכים לשנות כיוון לגמרי מזה שאליו כוּונו והתחנכו, חלקם, כמו יולה, הלכו קצת לאיבוד.

מי שגדלה בקיבוץ תמצא עצמה שוב ושוב בתוך הספר הזה, אפילו במשפט כמו:

… לו רק היתה יכולה לנקוב ולו בשם אחד משמותיהם של פרחי הבר והציפורים אשר התרוננו במקומות המסתור שבין העצים. חמק ונמחק כל מה שנחקק, הירהרה בעצב מהול בהשלמה, כל אינוונטר הצומח והחי שלימדוה בילדותה." (*)

למצוא את מי שהיינו ומה שהיינו.

*  נקרא בדיגיטלי – אין מספרי עמודים