דו"ח נטישה

את ארונדהטי רוי הכרתי כבר מספרה הקודם "אלוהי הדברים הקטנים"  שהיה כל כך קסום ופיוטי ויפה ועצוב; על כן שמחתי מאד כשיצא לאור ספרה החדשה "המשרד לאושר עילאי".  לכן, מה רבה אכזבתי מן ההרגשה שהספר "לא סוחב", שהוא מלא מדי בפרטים, אמנם חשובים ביותר, אבל העלילה נשארת מאחור, אם יש בכלל עלילה. יש עלילה; יש כמה עלילות, אבל כל הזמן נדמה לי שדחוף הרבה יותר לרוי לספר לקורא/ת על המצב הפוליטי / חברתי בהודו ובקשמיר, ותיאורי ה"מצב"  עולים ומתרבים, נהדרים ומבריקים כזיקוקי די-נור, קליידוסקופ רעשני, ממש כמו הודו עצמה, של כוחות וקסטות, צבעים וריחות, חוקים, אנשי צבא, משטרה, מעמדות.

והגיבורות? הן צצות רק לרגע ומיד נבלעות, כי צריך לתאר ולספר עוד ועוד ועוד.

וכך מוצאת עצמה הקוראת אחרי כך וכך עמודים, כשהיא נתקלת לפתע באיזה שם, מיד היא מתחילה לפשפש בזכרונה, מה תפקידה של הדמות שהופיעה כך פתאום, או לדפדף אחורה ולחפש איפה בדיוק נתקלה בה קודם לכן.

וזה מעייף ומייגע במידה לא מעטה. כל הצבעים והקולות והריחות, כל הקליידוסקופ הצבעוני הרועש הזה, עד שמגיעים לסיפוריהם של הגיבורות והגיבורים עצמם.

כל הביקורת הרבה שיש לרוי על הודו עולה וצפה ומכסה על הסיפורים.

ובין כל המובאות שאספתי מן הספר הזה (הגעתי עד עמ' 276), מצאתי אחת שאיכשהו הזכירה לי את מה שקורה ממש עכשיו, ממש כאן:

הזקן עלה על משהו. הקיץ של תחיית העיר היה קיץ של קומבינות – קומבינות פחם, קומבינות עפרות ברזל, קומבינות דיור, קומבינות ביטוח, קומבינות נייר מסומן, קומבינות רישיון טלפון, קומבינות קרקעות, קומבינות סכרים, קומבינות השקיה, קומבינות נשק ותחמושת, קומבינות תחנות דלק, קומבינות חיסונים נגד פוליו, קומבינות חשבונות חשמל, קומבינות ספרי לימוד, קומבינות גורואים, קומבינות פיצויי בצורת, קומבינות לוחיות רישוי, קומבינות רשימות בוחרים, קומבינות תעודות זהות – עת שבה פוליטיקאים, אנשי עסקים, אנשי עסקים-פוליטיקאים, ופוליטיקאים-אנשי עסקים יצאו ממנה עם סכומים עצומים של כסף ציבורי.
כמו יזם מוכשר עלה הזקן על מרבץ עשיר, מאגר של זעם ציבורי, ולהפתעתו הרבה נהיה בן-לילה לדמות פולחן. חלומו על חברה חפה משחיתות היה כמו כר דשא נחמד שהכול, לרבות המושחתים ביותר, יכולים לרעות בו זמן-מה. …" (עמ' 109 – 110)