The past and the future are both part of a single continuum.” (PP 572)
הרבה זמן עבר מאז קראתי ספר שהתחלתי להתגעגע אליו עוד בזמן הקריאה; ספר שרציתי להגיע עד סופו, ובו בזמן שלא ייגמר כל כך מהר, ספר שיש סיפור נפלא לספר, תיאורי יום יום חיים לגמרי של תקופה בהסטוריה, צורך עז להפעיל את הדמיון כדי להיות מסוגלת להתיחס לארועים בשני קווי זמן, ולא לאבד אף אחד מהם, ולא להתבלבל; ספר שלמרות ריבוי הדמויות בו, למדתי להכיר את כולן (בלי לנהל טבלה בצד) ולאהוב ולכאוב עם כל אחת מהן, לדאוג, לצחוק, ושוב לדאוג; להזיל דמעה, לחייך, ליהנות מכל רגע, מכל תפנית בעלילה. ולרצות לנסוע, ממש בקרוב, ללונדון.
שלושת גיבורי הפרק הקודם – Blackout "נתקעו" באנגליה של תקופת מלחמת העולם השניה, בשתי תקופות עיקריות – תקופת הבליץ, סוף 1940 – תחילת 1941, ובאזורים שונים לקראת סוף המלחמה – שנת 1944 עד מחצית 1945.
"נתקעו" משום שהרשת דרכה אמורים היו לחזור לאוקספורד של 2060 סרבה להיפתח. כל אחד מן המקומות בהם כל אחד מהם שוגר לאנגליה, היה תפוס על ידי בני הזמן והמקום, או שהרשת פשוט סירבה להפתח.
וכך, בנוסף לקשיים ה"רגילים" של המלחמה, ההתקפות הליליות על לונדון, ובהמשך – התקפות הרקטות V1 ו – V2, ונוספה להם דאגה, האם באיזשהו מעשה או מחדל שלהם, לאורך כל התקופה, גרמו לשינוי כלשהו ברצף, ואולי שינוי שכזה גרם בעצם להסטת ההיסטוריה, ובנות הברית הפסידו במלחמה, כך שבעצם אין אוקספורד לחזור אליה.
כמה מלים על הנוסעים בזמן; נוסעים בזמן יכולים להיות משקיפים אילמים ובלתי נראים, ממש כמו רוחות רפאים, או, אם נרצה, צופים בסרט בתלת-מימד, שאין להם כל אפשרות להיות חלק מן הארועים עצמם, אבל כן לראותם מקרוב, ומכל זווית שיבחרו.
הנוסעים בזמן של Oxford Time Travel של קוני ויליס נוסעים כדי לחיות בקרב בני הזמן והמקום. כדי להיטמע בין בני הזמן והמקום מקבלים הנוסעים מן המחלקה להיסטוריה באוקספורד תדריכים מיוחדים, בגדים תואמים, מסמכי זהות וכל מסמך אחר להם יזדקקו במקום אליו יגיעו (כמו: פנקס קיצוב למזון בתקופת המלחמה), הטמעת צורת הדיבור לפי הדמות אותה ילבשו, ובעיקר – יכולת להיות חלק מתוך האוכלוסיה, בלי להתבלט בשום צורה ודרך, ובלי להסגיר את העובדה שהם, בעצם, יודעים מה עתיד לבוא.
עניין נוסף, וחשוב לנושא המסע בזמן, הוא כי הנוסעים בזמן יכולים לנסוע לתקופות שונות בזמנים שונים, לאו דווקא בסדר כרונולוגי של קרות הארועים.
שלושת גיבורי הספר נשלחו לאנגליה לצפות בגיבורים המקומיים, אלה שחיו את חיי היומיום בתוך המלחמה. לא הלוחמים בחזית, לא הגנרלים הגדולים, או המנהיגים; האנשים והנשים שחיו ותפקדו יום –יום, שעה-שעה, בלי לדעת אם יחיו ביום הבא, או אם מי מיקיריהם ייפצע או יהרג.
Maybe England was the front, and the real heroes were the Londoners sitting in those tube stations night after night, waiting to be blown to smithereens. And Fordham, lying there in the hospital in traction. And everyone on this train, waiting patiently for it to begin moving again, not giving way to panic or the impulse to call Hitler and surrender just to get it over with. He was going to have to rethink the whole concept of heroism when he got back to Oxford.” (pp. 205)
פולי סבסטיאן, שנשלחה ללונדון לתקופת הבליץ, לצפות בהתנהגות האזרחים תחת ההפצצות, בסוף שנת 1940, נשלחה גם בשנת 1944 לתפקיד נהגת אמבולנס באחת מיחידות החילוץ, עד יום הניצחון האירופי. התקופה אמנם מאוחרת יותר לתקופת הבליץ, אבל השילוח מאוקספורד של 2060 נעשה לפני כן. פולי היתה האחרונה שנשלחה שלא לפי הסדר הכרונולגי של האירועים, משום שמיד לאחר הגעתה ללונדון של 1940, החליט פרופסור דאנוורת'י, לאחר שנצפו לא מעט תקלות ברשת, תקלות הנוגעות למועדי שיגור וזמני הגעה, או מקומות שאנשים הגיעו אליהם, שלא היו בדיוק המקומות אליהם נשלחו, כי כל השילוחים העתידיים יעשו אך ורק על פי סדר ההיסטוריה.
ההחלטה הזו גרמה למייקל דייוויס, למשל, שלא לצאת לפרל-הארבור, כמתוכנן, אלא לצאת קודם לכן לאנגלית של תקופת הבליץ, ובהמשך, משום שהרשת נסגרה, לא יכול היה לחזור לאוקספורד, ולדלג בין כל מוקדי המלחמה, כפי שתכנן מלכתחילה.
איילין אוריילי, שהגיעה ללונדון יחד עם הילדים שהוחזרו מן הכפר, משום שהאחוזה שבה גרו הפכה למפקדה צבאית, ושלא יכולה היתה לשוב לאוקספורד, משום שגם הרשת שלה נסגרה, מצאה את פולי, והן החלו לשתף פעולה בנסיון למצוא דרך לשוב לזמנן.
איילין תכננה, כמסע שני בזמן להגיע ליום הנצחון על גרמניה, בלונדון. פולי, שכבר היתה שם, הבטיחה לה שראתה אותה, להרף עין שם.
מייקל דייוויס מצא אותן, או שהן מצאו אותו, לאחר שנפצע בפינוי דנקירק והיה מאושפז בבית חולים. גם הרשת שלו נסגרה, ולא יכול היה לשוב לאוקספורד.
פולי סבסטיאן, בלונדון של תקופת הבליץ, מצאה מקום עבודה כמוכרת בחנות כלבו, ומגורים כדיירת אצל אשה אחת, קפדנית מעט, אחת מתוך קבוצה של אנשים שהתקבצו יחד במקלט תחת כנסיית סנט ג'ורג', ולאחר מכן, באחת מתחנות הרכבת התחתית.
איילין, משהגיעה ללונדון, הצטרפה אליה למגורים, ומצאה אף היא עבודה כמוכרת בחנות.
יחד עם מייקל דייוויס שהגיע אף הוא ללונדון, לאחר ששחרר עצמו מבית החולים, החלו לחפש פתרונות, ולחפש את הנוסעים הנוספים שידעו שצריכים היו להגיע לאנגליה, על מנת שיוכלו לשוב איתם, דרך הפתחים "שלהם" ברשת, לאוקספורד.
ובכל פעם שמצאו מישהו, או היה נדמה להם שמצאו, משהו קרה ולא יכולים היו לעקוב אחרי הנוסע הנוסף בזמן. תקלות שונות, עיכובים שונים.
צריכים היו להמשיך לחיות את חיי היום יום תחת הבליץ
She had always wondered how the contemps had found the courage to go on after their husbands, parents, children, and friends had been pulled lifeless from the rubble. But it wasn’t courage. It was that there were so many things that had to be taken care of that by the time one had done all of them, it was too late to give way.” (pp. 340)
ובו בזמן להבין, איך אפשר לחזור, האם אפשר לחזור, והאפשרות הנוראה מכל, שבמעשיהם "הסיטו" את הרצף ההיסטורי, ובעצם אין יותר אוקספורד, היטלר ניצח במלחמה, והעולם כמו שהכירו אותו אינו קיים יותר.
“For the past forty years, we’ve been blundering through the past like bulls through a china shop, fondly imagining that it was possible to do so without bringing about disaster, till it finally came crashing down on us. …” (pp. 404)
ותחושת חוסר האונים המתלווה לכך, והרי כל שפעלו, או ניסו לפעול היה מכוון לטוב.
It seemed impossible that compassion and kindness should be the weapons of destruction, that just the opposite should be true. It was true that in a chaotic system, good actions could have bad consequences, but why—?” (pp. 407)
..So much courage, kindness, endurance, love— must count for something even in a chaotic system.” (pp. 570)
וישנו העניין של הדד-ליין; מאחר שפולי נסעה בעבר (אוקספורד 2060) לעתיד (לונדון 1945), הרי שאם לא תצא בזמן מלונדון של 1940-41, תקופת הבליץ, היא עתידה למות.
Light of the World Cathedral of St. Paul
ויליס מצליחה לקחת את הקורא/ת אל תוך תקופת המלחמה באנגליה, אל חייהם של התושבים השומרים על שגרה, ככל שניתן, בתקופה שלגמרי אינה שגרתית, ועוד תימשך לאורך זמן. ניכר כי הושקעה מחשבה רבה ועבודה רבה בתחקיר, והקוראת יכולה לדמיין את אורך החיים היומיומי בלונדון, בין האזרחים, בתחנות ההצלה, בבתי החולים, ואפילו ביחידות המודיעין, אלה שעסקו בכל מערך ההטעייה, זה שגרם לגרמנים להאמין כי הפלישה תתבצע בקאלה, באמצע הקיץ.
וסיום המלחמה, האנשים היוצאים מבתיהם ונדחסים לככרות בלונדון, שמחים עד אין קץ שהזמן הזה עבר, ההתכנסות ההמונית בככר טרפלגר, יום הנצחון האירופי. ואיילין, שכל כך רצתה להגיע לשם
But if she’d come then, she would never have properly appreciated it. She’d have seen the happy crowds and the Union Jacks and the bonfires, but she’d have had no idea of what it meant to see the lights on after years of navigating in the dark, what it meant to look up at an approaching plane without fear, to hear church bells after years of air- raid sirens.” (pp. 626)
VE Day – Trafalgar Square
ברקע הספר הנפלא הזה, על שני חלקיו, עומד המסע בזמן; אולי משום כך "הוגלה" אל מדפיו הנדחים, יחסית, של "המדע הבדיוני", בעוד שראוי לו להיות משויך דווקא לרומנים ההיסטוריים. לטובים שבהם.
הספרים האלה – Blackout ו – All Clear טרם תורגמו לעברית, וטוב תעשה אחת ההוצאות אם תקח זאת על עצמה, ובהקדם.
עניין אחר – הספר מלא רפרורים לנכסי צאן ברזל של התרבות האנגלית, כמו "חשיבותה של רצינות", חלק ממחזותיו של שייקספיר, ושאר ענייני ספרות ומחזאות אנגלית. בנושא הזה אנשים יוצאי אנגליה יהנו, ככל הנראה עוד יותר ממני.
אבל גם הנאתי החסרה משהו, מלאה עד אין קץ, וצר לי עד מאד להפרד מן הספרים הללו.
מן הסתם עוד אשוב אליהם, ולספריה האחרים של קוני ויליס.
