מסע בזמן מופיע בלא מעט ספרים, סרטים, תוכניות טלוויזיה. יש בהם כאלה העוסקים במקרים פרטיים, שאין להם שום נגיעה להיסטוריה הכללית, כמו, למשל, הסיפור "העבר המת" של אסימוב, העוסק ביכולת להסתכל (אך לא לקחת חלק) בעבר; לצפות באירועים שקרו, ובמקרה הספציפי המתואר – הממציא המבקש לדעת האם הוא האשם במותה של בתו בשריפה. או "אשתו של הנוסע בזמן" שכתבה ניפינגר שהוא סיפור אהבה יפה ועצוב, שהאהוב בו בא ונעלם בשלבים שונים.

לעומת אלה, ישנם  סיפורים (או סרטים, או תוכניות טלוויזיה) העוסקים בתקופות קונקרטיות, מציבים את הגיבור / גיבורים / גיבורות בתקופה מסויימת, המהווה רקע לסיפור, או אף חלק מן הסיפור עצמו. "נוכרייה" של דיאנה גבלדון, למשל, שולחת את גיבורת הסיפור מאמצע המאה העשרים אל  המאה- 18, תוך שהיא מלווה את תקופת המאבק הסקוטי במלוכה האנגלית (במקרה הזה צפיתי בעונה הראשונה של הסדרה, ומכך אני שואבת את המידע שיש לי).

או – קוני וויליס (יש כמובן עוד רבים אחרים וקצרה היריעה מלעסוק בכולם), שיצרה את המסע בזמן במכונת הזמן של אוקספורד, המאפשרת להסטוריונים לחקור באופן מעמיק את דרכי החיים בתקופות אותן הם חוקרים, לא רק מתוך מסמכים אלא ממש על ידי ביקור בתקופה המסויימת אותה הם חוקרים.

…observing from a safe distance is what historians were stuck doing before Ira Feldman invented time travel….” (pp. 23)

תחילה ב"ספר יום הדין" נשלחה חוקרת – קיוורין אנג'ל – למאה ה- 14, תקופת המגיפה השחורה,  באנגליה. בהמשך לספר זה, כתבה וויליס את "מלבד הכלב"  (שקראתי בשפת המקור – To Say Nothing of the Dog) על אנגליה הכפרית של המאה ה-19, המתכתב, לא מעט כפי שאפשר להבין משמו, עם "שלושה בסירה אחת מלבד הכלב" שכתב ג'רום ק. ג'רום. שני הספרים האלה מתארים, בצורה נפלאה ולפרטי פרטים, את הסביבה והתקופה בה הם מתרחשים.

הספר "האפלה" –  Blackout – אף הוא עוסק במסע בזמן, והפעם במסע לאנגליה של תקופת מלחמת העולם השניה. מטרת ההיסטוריונים היוצאים מאוקספורד לצפות באנשים הפשוטים, הגיבורים האמיתיים של המלחמה, אלה שהיו תחת התקפות הבליץ בלונדון, הילדים שפונו לכפרים, האזרחים ששטו בספינות רעועות כדי לפנות את החיילים מדנקירק.

… I’m studying ordinary people who you wouldn’t expect to be heroic, but who, when there’s a crisis, show extraordinary bravery and self- sacrifice. Like Jenna Geidel, who gave her life vaccinating people during the Pandemic. And the fishermen and retired boat owners and weekend sailors who rescued the British Army from Dunkirk. And Wells Crowther, the twenty-

four- year- old equities trader who worked in the World Trade Center. When it was hit by terrorists, he could have gotten out, but instead he went back and saved ten people, and died. I’m going to observe six different sets of heroes in six different situations to try to determine what qualities they have in common.” (pp, 23)

למסע בזמן, מלבד העניינים הטכניים של היתכנות, או הפרדוקסים הנובעים מכך שבאופן תיאורטי הנוסע בזמן יכול לפגוש את אחד מאבות אבותיו, או אמותיו, לפגוע בו, וכך למנוע את הולדתו, למשל, הרי צריכים להיות חוקים מאד ברורים: יש לוודא כי הנוסע/ת בזמן לא ייראה על ידי אנשים אחרים בהגעתו ובצאתו; אי אפשר לשלוח מישהו לאותו המקום והזמן פעמיים, אי אפשר לשלוח נוסע/ת לנקודות מפנה בהיסטוריה, שמא יסיטו את ההיסטוריה…

That would mean the problem wasn’t just finding a spot where nobody would see him come through— it was the evacuation itself. History was full of divergence points nobody could get anywhere near— from Archduke Ferdinand’s assassination to the battle of Trafalgar. Events so critical and so volatile that the introduction of a single variable— such as a time traveler— could change the outcome. And alter the entire course of history.” (pp. 40)

Once an historian had been in a temporal location, he couldn’t be in it again, and that wasn’t just one of Dunworthy’s overprotective precautions. It was a law of time travel, as a couple of early time travelers had found out the hard way.” (pp. 85)

כל נוסע/ת בזמן צריך לעבור הכשרה בסיסית אך מקיפה בדבר נוהגי המקום אליו הוא עובר, השפה המדוברת, המצב הכללי, הכלכלי, כדי שלא לטעות.

…That was the most difficult thing about time travel, remembering where and when one was.” (pp. 44)

וכן, יותר מדי היסטוריונים הנשלחים באותו הזמן לאותה סביבה בהחלט עלולים להתקל האחד בשניה.

…If you ask me, there are entirely too many historians going to the past. We’ll be crashing into each other soon.” (pp.22)

כמה וכמה היסטוריונים נשלחים באותו הזמן ממש, לאותה התקופה, כדי לחקור ולצפות בגיבורים הפשוטים, אלה שסיפוריהם לא סופרו, האזרחים שנקלעו אל תוך המלחמה ושרדו (או לא).

השנה היא 1940. ילדים מפונים מלונדון אל הכפר, כדי שלא יהיו תחת המתקפות האוויריות המתוכננות. ילדים כאלה פגשנו כבר ב"נרניה" אלא שהילדים , בני משפחת פבנסי, היו מאד מאד מחונכים ומנומסים, כלל לא דומים לילדים שפגשה  מרופ וורד. מרופ, במסעה הראשון בזמן נשלחה לאחוזה בוורוויקשייר, לצפות בילדים המפונים, אלה שגברת האחוזה, ליידי קרוליין דנוול, ברוב טובה הסכימה לקלוט, וכדי שסדר יומה לא יופרע במאום, העבירה את הטיפול בהם לעובדות משק הבית. מרופ, בשמה הבדוי – איילין  או'ריילי, הוצבה כאחת מן העובדות במשק הבית. הכללים היו ברורים, היה עליה לסייע בעבודות הבית, וכן לטפל בילדים, כשבחלק מהזמן הגיע מספרם לכמה עשרות. בין הילדים בלטו אח ואחות מן המעמד הנמוך והעני, פרחחים גמורים, שהפרו את שלוות המקום ואת שלוותה של מרופ.

מייקל (מייק, בכינויו במסע בזמן) דייוויס, שהיו לו כל מיני מסעות מתוכננים בזמן, נשלח בתחילה לדובר, כדי לצפות במפונים מדנקירק, כעיתונאי אמריקאי מעיתון נידח (ולא קיים). טעות או "גלישה" בפרמטרים שהוזנו לרשת המסע בזמן גרמו לכך שהגיע לכפר מרוחק מעט מדובר, בזמן שונה מעט מזה שאמור היה להגיע לשם, ובסופו של דבר מצא עצמו מפליג לדנקירק בספינה קטנה ורעועה, להשתתף בפינוי עצמו, בניגוד להכנות המוקדמות. העובדה שהשתתף באופן אקטיבי בפינוי גרמה לו לחשוב כי בפעולותיו אלה גרם לסטייה משמעותית בתוצאות המלחמה, ואולי אף להפסד של אנגליה.

פולי צ'רצ'יל (סבסטאין) נשלחה ללונדון לצפות בהתנהגות האנשים תחת מתקפת הבליץ. במתקפת הבליץ נתקלתי בכמה וכמה ספרים בשנים האחרונות –  "A God in Ruins"  (בעברית נקרא: "חיים אחרים") הנפלא מאת קייט אטקינסון, או "סודות של חיים מופלאים" שכתבה סוזן מייסנר, וגם "גברת בירד היקרה" של א"ג' פירס; באף אחד מאלה לא מצאתי כל כך הרבה פרטים על החיים תחת מתקפות חוזרות ונשנות, וניכר כי נעשה תחקיר מקיף ומפורט על ידי וויליס בכתיבת הספר הזה.

הספר נע, בעיקר, בין פולי, איילין ומייק, שלושתם נתקלים בקשיים לא צפויים, הנובעים בחלקם מחוסר ידע ולחילופין מעודף מידע (פולי יודעת בדיוק מאלה רחובות ובתים להימנע, כדי שלא להיקלע להפצצה ישירה).

Not knowing. It was the one thing historians could never understand. They could observe the contemps, live with them, try to put themselves in their place, but they couldn’t truly experience what they were experiencing
…
They’d lived through the Blitz and D- Day and the V- 1s and V- 2s, with no guarantee of a happy ending. “ (pp. 176)

בין כל התהפוכות שכל אחד ואחת מהם נתקלו בהן, היתה אחת משמעותית ששבה וחזרה על עצמה,  יותר מפעם אחת: הרשת שאמורה היתה להפתח מדי יום בשעה ספציפית באותו מקום אליו הגיע כל אחד מהם בתחילת המסע בזמן, לא נפתחה, ולא יכולים היו לחזור לאוקספורד של 2060.

בין לבין, מופיעים מדי פעם מאורעות מסוף המלחמה, מסע בזמן אחר, שהקורא/ת תזכור בקריאת ספר ההמשך – "All Clear".

רומנים היסטוריים  המעשירים את ידיעותי בתקופות שונות, חביבים עלי עד מאד ויחד עם כתיבתה המבריקה של וויליס, הפך הספר הזה למקור ידע נרחב, מעבר להנאה הרבה שבקריאתו.

מעבר לסיפורים עצמם, נתקלתי בעניינים שלא הייתי מודעת להם כלל כמו העובדה שהיו אנשים, בעיקר נשים, שלא ניתן להן שם כלל וכלל, לא עם לידתן ולא לאחר מכן, ותמיד נקראו על פי הייחוס המשפחתי, או בשלל כינויים, רק ללא שם.  אחת הילדות המפונות, זו הפרחחית, מעסיקה עצמה ללא הרף בשאלה האם תהיה לה מצבה אם תהרג במלחמה, שכן אין לה שם כלל.

לא ידעתי גם, כי התשוקה לגרביונים המופיעה בכל כך הרבה ספרים וסרטים מקורה בהפסקת הייצור בהוראה ממשלתית, אי אז בשלהי 1940, כדי להפנות את הייצור למאמץ המלחמתי. עד אז אשה הגונה לא יכולה היתה ללכת ללא גרביונים, ורק המחסור איפשר הליכה ברגליים חשופות.

הספר הזה יצא לאור בשנת 2010, וההווה שלו הוא שנת 2060; כך יכולה היתה וויליס להרשות לעצמה לשלוח טרוריסט להשמדת כנסיית סנט פול בשנת 2015

He’d walked into the cathedral one September morning in 2015 and killed half a million people. And destroyed this. “ (pp. 150)

איזה מזל שעכשיו שנת 2020, והכנסייה עדיין עומדת על מכונה. תיאור הכנסיה, אגב, הצית בי תשוקה מחודשת לבקר בה, אם וכאשר ייפתחו השמיים ואוכל להגיע, שוב, ללונדון הנאווה.

ומזל גם שקראתי את הספר הזה רק עכשיו, משום שמי שקראו לאחר יציאתו לאור נאלץ להמתין להמשכו, שיצא לאור רק תקופה מסויימת לאחריו, ובו המשך עלילותיהם של הגברים והנשים שנקלעו לאנגליה בשנת 1940, ולא מצאו את דרכם חזרה.