נדמה לי שלא אחדש דבר אם אפתח בנסיבות כתיבתו של הספר והוצאתו לאור; הספר הזה נכתב בשנות החמישים ונשלח להוצאות לאור השונות, והוחזר כ"לא ראוי", אם כי בהוצאה אחת ראו בו פוטנציאל מסוים, ואחרי שכתוב יסודי ראה אור הספר "אל תיגע בזמיר", המקדים מבחינת לוחות הזמנים של העלילה את "ניצב כל הלילות" שלא פורסם ונשכח, עד ששנים מספר לפני מותה, אישרה הרפר לי כי אכן ישנה גירסה קודמת ל"אל תיגע בזמיר" וכי הספר יפורסם.

"אל תיגע בזמיר" היה מנכסי צאן ברזל של ימי נעורי המוקדמים, ואף קראתיו שנית בגיל מבוגר יותר (אם כי בתרגום המיושן ו"שובר השיניים"), ועל כן, קריאה ב"ניצב כל הלילות" בהכרח תהיה מלוּוה בהשוואות הן לתוכן עצמו והן לאיכות הכתיבה.

ג'ין לואיז, היא סקאוט, אשה צעירה בסוף שנות העשרים לחייה, מתגוררת בניו-יורק, ומגיעה לבית אביה באלבמה פעם בשנה, בתקופת החגים.
אין לה הרבה מן המשותף עם בנות דורה שרובן כבר נשואות, ואף עם ילדים וחייהן סובבים סביב הבעל-בית-ילדים וכו', בעוד היא, נפש חופשיה ומאושרת לרוב, אם כי, לא פעם עוברים בה הרהורים על שיבה למייקום והשתקעות בה, משום שהיא, בעצם, הבית.

…פלצ'ר אמר שהוא לא מבין למה אנשים רוצים לגור במקום הזה כשהם יכולים לגור כאן בבית עם גינה בעד הרבה פחות כסף'
אני יכולה לומר לך. בניו יורק את ברשות עצמך. את יכולה לצאת ולחבק את מנהטן כולה בבדידות מזהרת, ואם את רוצה את גם יכולה ללכת לעזאזל." (עמ' 185).

סקאוט, שבילדותה גודלה בעיקר על ידי קלפורניה, המשרתת השחורה, וחונכה על ידי אביה (האם, כזכור, מתה בינקותה), היא ואחיה ג'ם עמה. בשנים האלה, שעיצבו את אישיותה, למדה לאהוב או לא בני אדם, על פי אישיותם, ללא קשר למוצאם. האירוע המעצב, סביבו סב "אל תיגע בזמיר" היה זיכויו של אדם שחור שהואשם באונס אשה לבנה, בעזרת הגנתו המצוינת של האב – אטיקוס.

עתה, בבואה לביקור, היא נתקלת באווירה אחרת, גם בביתה, או כך נדמה לה, הן מצד אביה, והן מצד עורך הדין הצעיר, המסייע בידו, זה המקווה כי סקאוט תאות להנשא לו.
התקופה הינה תקופה סוערת בארצות הברית; פסיקת בית המשפט העליון משנת 1954, בדבר איסור ההפרדה הגזעית בבתי הספר, עוררה התנגדויות רבות, לצד התעוררות האגודה הלאומית לזכויות השחורים, לצד התמיכה מצד הליברלים באותן זכויות ממש.

סקאוט מגלה כי הן אביה, הן עוזרו הצעיר שהיא שוקלת להינשא לו, ובכלל כל האנשים מסביבה, מתנגדים לביטול ההפרדה הגזעית, והקיטוב בין לבנים לשחורים הולך וגובר.

'את רוצה שהילדים שלך ילמדו בבית ספר שהורידו בו את הרמה כדי שתתאים לילדים כושים?" (עמ" 246)

סקאוט, בעימות עם אביה על דעותיו, מטיחה בפניו מלים ששום גברת דרומית לא תהין אף לחשוב אותן, על החינוך שהעניק לה, לעומת הדעות שהביע, ועל תחושתה כי אין לה יותר בית.

…למה לא התחתנת עם איזו גברת דרומית נחמדה ורפת שכל שהיתה מגדלת אותי כמו שצריך? היא היתה הופכת אותי לפרח מגנוליה, לברייה מתחנחנת וצדקנית שמעפעפת ומשלבת ידיים וחיה אך ורק בשביל הבעל המתוק שלה, לפחות אז הייתי שמחה בחלקי. .." (עמ' 249)

בסופו של דבר, נמצאת איזושהי פשרה, בין הלכי הרוח של סקאוט, פשרה המאפשרת לה השלמה מסוימת עם אביה ומשפחתה.

ומשהו באשר לאיכות הכתיבה; למרות שטף הקריאה, יש בי הסתייגות מסוימת מן הספר כולו, ובהחלט ניכר כי עבודת העריכה שנעשתה על הגירסה הראשונה עד להוצאתו לאור של "אל תיגע בזמיר", היטיבה מאד והידקה לגמרי את הסיפור כולו. בהחלט מובנת הדחיה של הספר המקורי מן ההוצאות, ונראה כי אלמלא "אל תיגע בזמיר" כלל לא היה יוצא לאור.

ואף על פי כן, כדאי לקראו, משום שכפי שכבר ציינתי, הוא נקרא בשטף, ויש בו חשיבות גדולה, אף מעבר לספרות.

פתח דבר לספר נכתב על ידי ד"ר סוניה וינר, ויש בו חלקים מאירי עיניים, יחד עם לא מעט הכוונה לקריאה והבעת דעה; אפשר היה בהחלט להסתפק בסקירה ההסטורית.