לפני קרוב לחמש שנים  נטשתי את הספר הזה, די בתחילתו. הוא היה בעיני מייגע למדי, טרחני, ריבוי הפרטים שבו עייף אותי. בשנים שלאחר מכן, יצאו המשכיו של הספר הזה, ונאספו כולם , למעט האחרון בסדרה, על המדף, ממתינים לזמן שבו אחליט אם לקראם או לנטוש לתמיד. במשך השנים הללו, נאמר לי, לא מעט, כי כדאי לנסות בכל זאת, ואין צורך לקראם בסדר הופעתם, אלא אפשר לקרוא את השני, למשל, מבלי לקרוא את הראשון.
ואז באה המגיפה. בתחילתה קראתי כמו אחוזת אמוק, כי הערבים שפתאום התפנו, בלי קונצרטים וקולנוע, בלי מסעדות ובתי קפה, נדמו לי ארוכים ומשמימים מדי, כמעט מפחידים. ספרים היוו ארץ נודעת ומוכרת ונפלאה. ואף-על-פי-כן, עד עתה, עשרה חודשים לאחר שנסגרנו בבתינו, פחות או יותר, נפניתי אל הראשון שבין ספרי "המאבק שלי".

ושוב מצאתי עצמי נאבקת בפסקאות ארוכות, ריבוי פרטים וסיפורים, קוראת בלבי לעורך – קצץ עוד קצת; עוד הרבה, בעצם. לוּ התחיל הספר הזה מאמצעו לא היה נגרע, לטעמי, כמעט דבר מערכו.

אמנם, הפתיחה, גם בקריאה שניה, יפה להפליא, ואף מצאתי עצמי מסמנת, שוב, אותו קטע שסימנתי אי אז, לפני למעלה מארבע שנים:

…עיר שאינה מרחיקה את מתיה מטווח הראייה, עיר שבה אפשר לראותם שרועים ברחובות ובסמטאות, בגנים ובמגרשי החניה, היא לא עיר כי אם גיהינום. …" (עמ' 9)

אלא שלאחריה לוקח הסופר את הקוראת למסע בעברו, ובנבכי נשמתו, ונבכי הנשמה של בן החמש-עשרה והשש-עשרה שהיה, הם, ובכן, לא כל כך מעניינים.

שהרי גם הקוראת היתה פעם בת שש-עשרה, וידעה כל מה שצריך לדעת על העולם ואיך העולם צריך להיות, התעמקה, באופן לא מעמיק במיוחד, בכתבי כל מיני הוגים חשובים מתחומים שונים, והיתה חכמה להפליא. אלא שמספר שנים לאחר הגיל הזה הבינה הקוראת שהעולם כפי שצריך להיות הוא עניין הרבה יותר מסובך מידיעתם ויכולותיהם של בני השש עשרה, ומעולם לא חשבה שדעותיה בגיל ההוא ראויות לפרסום.

אביו של קנאוסגורד מת, והידיעה על מותו מעירה זכרונות על היחסים ביניהם, על המשפחה הלא-לגמרי-מתפקדת, האם הנעדרת יותר מאשר נוכחת, האח הבכור היוצא מן הבית מיד לכשיכול, והעניינים הלא פתורים בין קארל אובה, לבין אביו. הציפיות שתלה בו האב, ותמיד בנוכחותו הכזיבו, הצורך המתמיד להשביע את רצונו, לשמוע ממנו מחמאה או מילה טובה או עידוד. החיים כמעט כעצמאי בגיל צעיר, משום שלא באמת היה מי שישגיח עליו, רק מרחוק. רק קצת.

מותו של האב מחייב גם סוג של התכנסות משפחתית, שני האחים חוזרים לכפר בו גדלו, לביתה של סבתם בו   אביהם חי בשנים האחרונות ומת, כדי לטפל בסידורי הקבורה, בסבתא שלא ברור מצבה הנפשי. ובתוך כך עולים עוד ועוד זכרונות. יחסי האהבה-שנאה עם האב המת. מקומו והעדרו בחייו.

הספר נכתב כמה וכמה שנים לאחר מות האב. בפרספקטיבה של זמן. זמן המאפשר לעבד את הכאב ואת המוות, ואת החיים עד המוות ואת כל הזכרונות הכרוכים באב המת. דרך הפילטר של כל השנים האלה עולה סיפור התבגרות וחיים באזורים הפחות מוכרים (לקוראת) של נורבגיה.

גם בקריאה הנוספת, מצאתי עצמי לא פעם חושבת על נטישה; עד מחצית הספר, כאמור, שאז מצאתי עצמי נאבקת בשינה, כדי לקרוא עוד קצת, או מחפשת איזו שעה פנויה בשעות היום והערב, כדי לקרוא עוד קצת. לצד התיאורים הנפלאים באמת לאורך כל הספר נמצאים  לא מעט הגיגים של הסופר, שהייתי יכולה לוותר עליהם, ולעתים אף מצאתי עצמי קוראת "קריאה מהירה" (טכניקה של קריאה באלכסון, ועצירה רק אם מתגלה משהו מרתק).

הספר הזה ראוי להיקרא, לטעמי, למי שיש להן הסבלנות והזמן. כי אז אפשר למצוא בו לא מעט מכמנים.

ומשהו חביב שמצאתי במהלך הקריאה, שנזכרתי בו רק לאחר כמה שעות, עת פסעתי ברחוב הדי-חשוך, ומולי צעדה מישהי שהכרתי אותה רק על פי ההליכה שלה; מסתבר שיש דברים שנטבעים בנו גם בלי שנרגיש:

…את אינגבה (אחיו, א.ג.)  אדע לאתר מייד בכל המון אדם ולא נזקקתי לראות את פניו על מנת לזהות אותו, די היה לי בעורף או בכתף, ואולי אף זה לא, לכל אחד יש ודאי יכולת לקלוט את האנשים שעימם גדל ושהיו קרובים אליו כל כך בתקופה שבה אופיו הצתצב או התקלה, לקלוט אותם ישירות בלי להזדקק למח/בות כחוליה מקשרת. כמעט כל מה שאתה יודע על אחיך ,אתה יודע באופן אינטואיטיבי. …" (עמ' 239)

מומלץ. בהסתייגות

שימו לב: הנחה מיוחדת לקוראות וקוראי הבלוג בחנות "המגדלור" בקניה טלפונית, או בחנות.