את וילקי קולינס פגשתי לראשונה לפני לא מעט שנים, כשקראתי את ספרו האשה בלבן. קראתי ונשביתי בקסמו. יכולת הסיפור, התעלומה, המסתורין. סיפור מפותל מן המאה ה- 19, ששפתו מתכתבת עם סופרים אחרים בני התקופה. סיפור הנושא את הקוראת אל מקומות אחרים וזמנים אחרים.

גם בנובלה אשת החלום חוזר המסתורין הקולינסי למרכז הסיפור, והפעם – איש פשוט, סייס במקצועו, שאחת לשנה, ביום ובשעת הולדתו מבעת אותו חלום ובמרכזו אשה אחת, לבושה בלבן, המניפה סכין מעל מיטתו ומנסה להרגו.

כך שנה אחר שנה.

את הנובלה פותח סיפורו של פרסי פיירבנק, ג'נטלמן אנגלי, כהגדרתו, הנשוי לאשה צרפתיה, שבעת ביקורם באנגלית הכפרית, הם נקלעים לאיזה כפר ופוגשים בו באותו סייס, המטפל בסוסם הפצוע, ומספר להם את סיפורו.

הסייס הוא המספר השני בנובלה; סיפורו המוזר על אשה הפוקדת את חלומו פעם בשנה, ביום ובשעת הולדתו, נפרש על מרבית הספר, ויש בו כל הסממנים של סיפור מסתורין תקופתי; אשה מסתורית שאין יודע מאין באה, אך ידוע כי אין היא אשה מהוגנת, גבר תמים המתפתה לאותה האשה ואינו שועה לאזהרות שהוא מוזהר מפניה, והמחיר שהוא משלם על כך שלא עמד בפיתוי.

בהמשך חוזרת רשות הדיבור אל פרסי פיירבנק, והמספר האחרון הוא הסייס הראשי באחוזתם של פרסי פיירבנק ואשתו.

בנובלה קטנה וקצרה זו, ספר שגודלו מאפשר להכניסו לכיס החולצה, נפרש סיפור חיים שלם ואפשר לה לקוראת לראות, בעיני רוחה, את הכפרים והאחוזות, הפונדקים, היער, הנר הדועך והאשה המבעתת את חלומותיו של הסייס.

תענוג לשוב אל כתיבתו היפה של קולינס.