כשהייתי בשנות הארבעים לחיי, או שמא אף קודם לכן, וכבר הייתי כך וכך שנים בשוק העבודה, ונכונו לי עוד כך וכך שנים עד שאצא לפנסיה (הרבה יותר מאשר יש לי כעת), חשבתי לי שנכון יהיה אם יוכלו אנשים ונשים לבחור אם לבלות כך וכך שנות פנסיה כאשר עוד כוחן במותניהן, ואחר כך ישובו לעבודה, "להחזיר" את הסכומים ש"בזבזו" לקופת החסכון הפנסיוני. כך יוכלו אנשים ונשים, בתקופה בה יש בהן עוד כח לכבוש הרים ויבשות, ימים ואגמים, ליהנות מכל אותן פעולות הירואיות, או מסוגי הנאות אחרים, וכשיגיעו לגיל שהתנועה קשה קצת יותר, וגם יצר הנדודים שוכך, יחזרו לעבוד ולהיות מועילות לחברה.

אפשרות אחרת, מסובכת קצת יותר (בוודאי בשוק הפנסיוני המקומי) היא לצאת לפנסיה מוקדמת, ובתנאי שחסכת מספיק כסף לכך.

או לקחת את כל החסכונות ולצאת למקום אחר, שבו המחיה זולה להפליא, ושם תוכלי להעביר את שארית ימיך בשקט ובשלווה.

רעיון כזה עלה בדעתו של  שפ (שפרד) נאקר, שכל חייו חסך כדי שיוכל לצאת, כשעוד כוחו במותניו, לחיים במקום אחר, זול הרבה יותר מארצות הברית, חיים פשוטים ושלווים, כשכל חסכונותיו אמורים היו להספיק לכך.

…עכשיו תחילת חודש ינואר… שפ כבר בן ארבעים ושמונה, וככל שהוא מתקרב לחמישים, "החיים שאחרי" אם בכלל יגיעו אי פעם – נראים יותר יותר כמו פרישה מוקדמת שגרתית לחלוטין." (*)

אבל לחיים יש תוכניות אחרות, וביום שבו הוא מבשר לאשתו כי קנה כרטיסים בכיוון אחד לשניהם ולבנם, לאי סמוך לזנזיבר, היא מבשרת לו כי חלתה בסרטן, וכי אין הוא יכול לעזוב את עבודתו, משום שהעבודה משלמת על ביטוח הבריאות, והיא זקוקה לביטוח הבריאות הזה, כדי לשלם את עלויות הטיפול הרפואי. לא את כולן, מסתבר, כי הביטוח הרפואי שהחברה בה הוא עובד, שפעם היתה שלו והוא מכר אותה ליזם צעיר אחד, שמתסבר כאדם לא כל כך נעים, ונשאר לעבוד בחברה כדי שיוכל יום אחד לפרוש לחיים שאחרי, הביטוח הרפואי הזה הוא זול דיו כדי לכסות רק חלק מן העלויות.

…אולי כשאשתך מודיעה שהיא עומדת למות, האפקט דומה – מסדר הכל מחדש, ממקד הכול ומקרב אתכם זה לזה בצורה שאינה לגמרי נוראית וחסרת תקווה." (*)

לצערי, לא אדע לעולם האם הגיע שפ אל משאת נפשו, משום שכשהגעתי  ל- 52% מן הספר (בקינדל אפשר לדעת עד לאן הגעתי), נואשתי מענייני הרפואה היקרה כל כך בארצות הברית, למי שאין לו ביטוח בריאות מספיק, ומענייניו הכספיים בכלל. מיחסיו עם אשתו, עם ילדיו, עם אביו ואחותו, עם משפחתה של אשתו, עם חבריו הטובים, ובעיות הבריאות הבלתי נגמרות של בתם, והעלות הבלתי נסבלת של הטיפולים הרפואיים שלה. איכשהו, נדמה היה לי ששרייבר לא לגמרי "אפתה" את הסיפור הזה עד הסוף. הרצון לכתוב על עניין חברתי חשוב למדי לא מספיק, כנראה, והסיפור לא מספיק מעניין (אותי).

נטשתי.

* נקרא בדיגיטל. אין מספרי עמודים.