הספר הזה נקרא בנשימה עצורה, מקצה לקצה. צריך היה לזכור, מדי פעם, להפסיק לרגע, להרים את העיניים מהקינדל, לנשום עמוק, ולחזור. כל מיני הדהודים לדברים שאני מכירה בעצמי, או דברים ששמעתי עליהם מקרוב, וגם דברים שלא הכרתי כלל, אבל אני יודעת שישנם.

אני לא מכירה, לפחות לא מכלי ראשון, אלימות כלפי ילדים, למשל, הטלת אימה מתמשכת, עד שהאימה הופכת לחלק אינטגרלי מהמהות, כשאת יודעת שמה שלא תעשי, בקצה יש איזה איום, ואז את מתכנסת עוד יותר, מצנזרת את עצמך ואת דבריך. את אלה אני מכירה יותר מקרוב מגיל מבוגר יותר.

את החיים בבית הילדים בקיבוץ, ובקיבוץ בכלל, לעומת זאת, אני מכירה מיד ראשונה.

…בבית הילדים, שלטו החוקים המוכרים של הקיבוץ. אנשים לא תמיד אמרו שלום אחד לשני כשנפגשו בשביל, והיו השניים שהלכו מכות בחדר האוכל ליד כולם, והאלימות בנוסח התפוז המכני של שניים־ שלושה ילדים חזקים ומקובלים, שתמיד כּוּונה נגד "ילדי החוץ" שחיו  אצלנו בתנאי פנימייה, רחוקים מבתיהם וממשפחתם, ונגד "חדשים" שהוריהם היו בתחתית הדירוג החברתי, ונגד חתולים. ואחר כך שורת המתאבדים. " (*)

גם ההכרה בבית הילדים כמפלט מן הבית מוכרת. כשאת מרגישה לא רצויה בביתך, את יכולה להשאר בבית הילדים, או ללכת לחבר או חברה, רק לא להיות בבית.

אבל אני לא מכירה את האימה של ילד או ילדה מפני הוריהם. לא אימה שכזאת. אני יודעת שיש בתים שבהם יש ילדות וילדים שיש להם הורה מכה, יש בתים שיש בהם אלימות שאינה פיזית, אבל אני לא יכולה לדמיין איך מרגישה ילדה שנמצאת תחת איום באלימות כלשהי, באופן מתמיד. למען האמת, אני לא יכולה לתאר לעצמי איך זה להיות תחת איום תמידי, גם כשאת אשה בוגרת, אבל לשם כבר התקרבתי פעם יותר.

משום שכולנו גדלנו לאור איזשהם אידאלים, אנחנו נוטות ונוטים לדחות את מה שאינו מתיישר עם האידיאל; והנטיה הטבעית היא לדחות את דברי המספרת – כי לא יכול להיות. אבל היא מספרת מדם ליבה, וכדי שנאמין לה, היא מגייסת אסמכתאות חיצוניות לעצמה, מומחים ומומחיות כאלה ואחרות, משתמש בז'רגון המקצועי.

קשה להאמין, משום שמי שגדלה בבית אחר, שבו לא היו איומים כאלה, לא יכולה להבין באמת את היומיום מלא האימה. ואז נוטה הקוראת לחשוב כי הפרשנות של הכותבת למשל לברכת בת המצווה, היא פרשנות מחמירה, ובעצם הברכה הזאת אינה מה שהכותבת טוענת שהיא מייצגת, שזו פרשנות אישית.

וזה בעצם כל העניין; אין הכותבת יכולה להבין ולכתוב אלא מתוך מה שהיא חוותה ומרגישה.

הספר הזה הוא עליי, אבל אני לא יחידה. בתים כמו הבית שבו גדלתי צפים איכשהו בחלל, הרחק מהישג ידם של עובדים סוציאליים, מחוץ לטווח ההשפעה של מהפכות כמו ״מי טו״, בלי להשאיר סימן ברשתות החברתיות. מסויטים ומבודדים, הם מצפינים בחוכמה את הסודות שלהם כמו ארגוני פשיעה. כדי לכתוב על זה אין לי ברירה אלא להתגבר על האילמוּת והחשאיות, על ההרגל לשמור הכול בבטן ועל הפחד מה יגידו. אני לא באמת מתגברת, כמובן. אבל אני כותבת. " (*)

כן, ברכה שכזאת לבת המצווה יכולה להיקרא אחרת לגמרי אצל מי שאינה חשה עצמה מאויימת באופן תמידי, ממש כמו הקוראת, שיש מלים המפעילות אצלה איזה מרעום, שאנשים אחרים כלל אינם מבינים על מה ולמה היא נסערת כך.

או – למה היא שתקה?

עשיתי כל מאמץ כדי שאף אחד לא יֵדע ולא יראה. גם את עצמי שיכנעתי ששום דבר לא קרה באמת. ואם קרה, זאת היתה אשמתי. לימדתי את עצמי שלא ממש כאב לי."

מכל האחרים התביישתי, וגם מעצמי התביישתי. "

.. לא לסחוב זהות של ילדה מוכה, כי מי רוצה להיות האישה שכל הדברים האלה קרו לה? נוח היה לאמץ את הנרטיב המעודכן של המשפחה המלוכדת. "(*)

כי קשה להודות, אפילו בפני עצמך, שאת נמצאת בסיטואציה של אימה תמידית, של חרדה מפני כל מה שלא יבוא. אז את שותקת. את מדחיקה. את "משחקת את המשחק".

או – למה עכשיו?

כי אף פעם אין זמן שהוא מתאים באמת. כל מי שהכירה אלימות מכל סוג על בשרה יודעת שאף פעם אי אפשר לבוא ולספר, ולהתקבל בחיבוק ובאהדה. כי החֶברה מעדיפה שלא לדעת ולהכיר עניינים שכאלה.
ותמיד יהיה מי שישאל  – למה לא התלוננת אז? למה חיכית?
ולמה רק אחרי שהוא מת? (או, אם הוא חי – למה להרוס לבנאדם את החיים? ויש לו משפחה ומה הם אשמים?)
זה אף פעם לא מתאים.
עד שזה מתאים לכותבת. ואז היא כותבת.

למה לא כתבתי עד עכשיו?"

כי במשך הרבה שנים חשבתי שהאלימות שחוויתי היא לא עניין גדול. כי חשבתי שאני מסתדרת. כי אני נפגשת עם תלמידים בבתי ספר ובספריות ציבוריות, ופחדתי שהלכלוך ידבק בי, שיחשבו שגם אם אני דוברת אמת, עדיף להרחיק אותי מילדים. מי יודע, אולי אני דומה לו. כי ידעתי, גם כשלא יכולתי להוכיח, שהוא מדבר עליי רעות מאחורי הגב, ולא רציתי להיות כמוהו. שתקתי כי קשה לשבור טאבו שנמשך חיים שלמים."

לא דיברתי כי פחדתי כמו שקורבנות אונס פוחדות— שיאשימו את הקורבן. שיגידו שאני רודפת פרסום."

הכתיבה עזרה לי לסנן אלף פעם את הכעס והתסכול ולהפוך אותם לעצבות, ויותר קל להיות עצובה מאשר כועסת."

וגם: ההסתרה הפכה למשימה מחניקה מדי. אני יוצאת מהארון כדי לתת דין וחשבון לספרניות, למחנכות בבתי הספר היסודיים, להורים שקראו את הספר שלי אני מייקי ושאלו אותי איך אני יודעת מה עובר עליו."  (*)

הספר הזה, כאמור, הקשה על הנשימה.  אי אפשר לקראו ולעבור לסדר היום.

וישנו, כמובן, העניין של האב המדובר. אלמלא היה אביה של הכותבת סופר מפורסם ומוערך עד מאד בחייו, ואף מעין אורים ותומים במחנהו הפוליטי, יתכן שהספר היה נותר בשולי התודעה של מרבית  הקוראים. רק מתי מעט היו מגיעים ומגיעות אליו, בתוך שפע הספרים היוצאים לאור במקומותינו.
אלא שהסופרת היא בתו של מי שהיה סופר מפורסם ומוערך בחייו, ועל כן הפך הספר לסוג של סנסציה,  וכמעט לא ניתן לקראו מבלי להתיחס ישירות למושאו.

ניסיתי לקרוא את הספר בעיניים של מי שאינה מודעת ואינה יודעת, ניסיתי "לשים בצד" את כל מה שקראתי  ואהבתי מפרי עטו, ועדיין אני אוהבת, ואת הספר שכתבה עליו נורית גרץ, שקראתי לא מזמן. לא תמיד הצלחתי.

ומה עכשיו? לא אקרא עוד מספריו? שלא אזכור את העולמות המופלאים שפתח בפני?

או אולי אאמץ את מה שכותבת גליה עוז בספרה זה –

..ומי שאהב אותו והעריך את הספרות שלו לא בהכרח איבד משהו בגלל העדות שלי. " (*)

ראוי הספר הזה להקרא בפני עצמו, ואני שמחה שעשיתי כן.

* נקרא בדיגיטל. אין מספרי עמודים.