"באביב 2010 פנה אלי אַרקוֹ אוֹדֶרוַלד, ראש תחום ספרות ורפואה במרכז הרפואי של האוניברסיטה החופשית של אמסטרדם, ושאל אם יש לי עניין להשתתף בפרויקט "סוֹפֵר במחלקה": ללוות מחלקה בבית ־ החולים כדי לכתוב על כך ספר. …

בחרתי בלא היסוס במחלקת ההרדמה. במקצוע שלי ,הפסיכואנליזה  אנחנו יוצאים מהנחה שברוב המקרים יועיל לבריאותם של המטופלים להרגיש מה מתרחש בתוכם. לשם כך יש לעבד ולבטל את ההתנגדות לרגש המוסתר. אם נרשה לרגש להיחוות באמת יוביל הדבר לשקט ולהיעלמות הסימפטומים. רופא המרדים דווקא מגן על הפציינטים שלו מפני החישה, ומחשיב את עבודתו כמוצלחת אם הפציינט לא יודע דבר וחצי ־ דבר על הכאב שנגרם לו במהלך הניתוח."

כך פותחת אנה אנקוויסט את אחרית הדבר בספרה "המרדימנים".

לא מעט זמן אני מחכה לספר הבא של אנה אנקוויסט; את כל ספריה שתורגמו לעברית קראתי ואהבתי עד מאד. לכן, ספר חדש שסוף סוף יוצא לאור הוא חגיגה אמיתית בשבילי.

שלא כמו ספרה הקודם – קונטרפונקט, ספרה האישי הכאוב וקורע הלב, כאן מתרחקת אנקוויסט אל עולמם של הרופאים בבית החולים, וכפי שהיא מתארת באחרית הדבר, הספר נכתב לאחר תקופה בה ליוותה את הרופאים המרדימים בבית החולים, ומתוך דמויותיהם בנתה סיפור שהוא מרתק, מחכים ונוגע ללב, אם כי בצורה אחרת לגמרי מספריה הקודמים.

דריק דה-יונג שהתאלמן לא מכבר חזר לעבודתו כפסיכואנליטיקאי והתבקש ללוות מתמחה במחלקה הפסיכיאטרית שנזקק לייעוץ.

אחותו, סוזן, רופאה מרדימה, נשואה לחברו הטוב, פטר, ולהם בת אחת, רוס, ששני הזוגות היו לה משפחה מורחבת ואוהבת, עד שמתה האנה, אשתו של דריק, והעולם השלם אך שברירי החל לשקוע.

אביהם של סוזן ודריק מתגורר בדיור מוגן. זכרונו מבצבץ לסירוגין, ואולי השכחה היא מרפא לכל מכאוביו. את אשתו אביד בעת חופשה, עת נפלה ממצוק, ומאז לא שב לעצמו. את ילדיו גידלה אחותו התאומה.

ואולי ההתפוררות החלה כבר אז.

מרגע שהחל לטפל באותו מתמחה, נשבר אט אט הקרום הדק שעוד שומר, בערך, על השלווה המשפחתית, ומרגע שהחל השבר הזה, הקריסה היא רק עניין של זמן. זמן קצר מדי.

כמו נגיף החודר לגוף ותוקף אותו, תחילה בסתר וכשהוא מתגלה, הגוף כולו כבר נגוע, וכבר לא באמת ניתן להצילו, כך שובו של דריק לעבודה מאפשר לגורם זר להכנס ולקרוע קרעים, תחילה עדינים ובלתי נראים כמעט, ואז, בתנופה גורמים להרס, לשבר שאולי לא ניתן לאיחוי.

הקוראת מזהה את הסדקים הנפערים לא מעט זמן לפני בני המשפחה עצמם. דירק דה-יונג, שחלקו בספר מובא בגוף ראשון, אף הוא מודע לתהליכים, אולם אין ביכולתו לעצור, לא בעצמו, ולא בכלל את הקרעים ההולכים ונפערים, הולכים ומתרחבים במשפחתו. מה שנראה בתחילה כחיים "נורמליים" במשפחה מתפקדת, הופך אט-אט, ואחר כך מהר יותר, לשבר נוראי, שאחריו משייטים השברים כל אחד בפני עצמו, גם אם כל אחת ואחת מהם ממשיך לתפקד במידה מסוימת, או כרגיל, ככל שרגיל יכול להיות כשנותרת חשוף לגמרי, בלי המעטפת המשפחתית, רעועה ככל שתהיה.

ומוזיקה. אנקוויסט למדה נגינה בפסנתר ובצ'לו ונישאה לצ'לן; המוזיקה מלווה את כל ספריה. את הספר הזה כתבה כסונטה – אקספוזיציה, פיתוח, רפריזה ולסיום – קודה. ישנה הצגת הנושא, פיתוח, חזרה וסיום.

הקוראת זוכה גם למבט מקרוב על עבודת הרופאים המרדימים, אלה הנחבאים בדרך כלל בצל הכירורגים, אלה ההופכים את הפעולה הניתוחית לאפשרית, השומרים על החולים, על שלוותם ועל שלומם.

כמו ספריה האחרים של אנקוויסט, גם זה יחקק בזכרון וישאר עמי עוד זמן רב.
(ואני מקווה שלא אאלץ להמתין עוד שש שנים לתרגום של ספר נוסף שלה).

מומלץ.

שימו לב: הנחה מיוחדת לקוראות וקוראי הבלוג בחנות "המגדלור" בקניה טלפונית, או בחנות.