כשאלן יצאה לפגישה – שהיא – ארוחת – ערב עם פטריק, הדייט החמישי ביניהם, וכשהוא אמר לה שהוא צריך לספר לה משהו, הכל התכווץ בה. הכל.

אלן, רווקה בת שלושים וחמש, הגיל שהוא על סף התיכף-יהיה-מאוחר-מדי, למודת אכזבות, נטישות, מצדה או מצד בני זוג; המשפט הזה – אני צריך לספר לך משהו –  מיד מעורר חרדות, גם אם אין סיבה. אחרי הכל זו רק פגישה חמישית, ועוד שום דבר רציני לא קרה, עוד לא הספיקה להתאהב באמת, עוד לא הספיקה למדוד יתרונות מול חסרונות, להחליט בינה לבינה אם מתאים לה, לדמיין את שמה צמוד לשם משפחתו.

אנחנו צריכים לדבר, ותיכף כל החרדות מכווצות את הבטן.

…דחייה על ידי מאהב ואפילו מאהב פוטנציאלי היא מכה קשה לילד הפנימי. חרדת נטישה, זיכרונות מפגיעות ישנות, הרגשת נחיתות ותיעוב עצמי, כולם צפים אל פני השטח בסערת רגשות בלתי ניתנת לעצירה."

ואז הוא ביקש סליחה ונעלם לכמה דקות שהתארכו והתארכו, עד שאני, הקוראת, דמיינתי שעזב אותה במסעדה ונעלם, השאיר אותה עם החשבון והבושה, והאכזבה, אבל הוא חזר. יש לו סטוקרית, הוא אמר, מישהי שהיה איתה בזוגיות קצת אחרי שהתאלמן מאשתו, כן, הוא אלמן, עם ילד, ואחר איזה זמן נפרד ממנה, אבל היא לא מסוגלת להתגבר, והיא מגיעה לכל מקום שהוא מגיע.

אלן היא מהפנטת מוסמכת, מטפלת בהיפנוזה. עוזרת לאנשים ולנשים למצוא את הסיבות הפנימיות, אלה שבנפש, למכאובים, לבעיות שהרופאים לא מוצאים להן פתרון,  לעניינים שבלב. עוזרת, לא פותרת. בעזרת הרבה אמפתיה, בעזרת היפנוזה.

ודוק – אי אפשר כך סתם להיות מטפלת בהיפנוזה, אלא צריך להיות סבלנית ומכילה, אמפתית. גם אם למחזר החדש שלך יש סטוקרית, גם אם נולדת לאם שהחליטה, כשזה היה עוד פחות מודרני מהיום, להיות לאם חד-הורית ובחרה בקפידה את האב הפוטנציאלי, שמעולם לא ידע שזה תפקידו, גם אם את נושאת בלבך את הפגיעות מן האיש האחרון שהיה אהובך.

יש לה כמה מטופלות ומטופלים, האחת שמבקשת להרות ולא מצליחה, אחת המוכרחה להפסיק לעשן, משום שבן זוגה, בעלה לעתיד הקרוב מאד, לא מסוגל לסבול את ריח הסיגריות, האחת שיש לה כאב בלתי מוסבר ברגל, כאב שלעתים משבית אותה מכל פעילות.

חוץ מן המטופלות והמטופלים יש לה חיים נעימים למדי, ופטריק בהחלט מוצא חן בעיניה. גם עם ג'ק, שאמו מתה עליו, והאשה שגידלה אותו כמה שנים נעלמה מחייו, היא מוצאת שפה משותפת.

וישנם הריבים הרגילים וההליכה על קצות האצבעות, שלא לפגוע, ואז נשמרים דברים מבן הזוג, ומבת הזוג, דברים שלא נאמרים, והם הולכים ומצטברים ומעיקים.

וישנה ססקיה, האשה שפעם חיה עם פטריק וגידלה את בנו, זאת שעכשיו עוקבת אחריו לכל מיני מקומות, ויש לה בור גדול בחיים, בור שאין היא מצליחה למלא.

ליאן מוריארטי מצליחה, שוב יש לומר, לספר סיפור מרתק מהחל עד כלה, סיפורן של נשים עצמאיות, חזקות, שיש להן הכל, כמעט. והאמת ניתנת להאמר, שהייתי שמחה אם היתה לי אלן כזאת בסביבה.

והקריאה בספר הזה, כמו בספריה האחרים של מוריארטי, מענגת עד מאד.