.. שני מטבחים: מטבח אחד ייצוגי, פתוח לקהל, ובו כל המכשירים החשמליים הכי נוצצים ויפים, עם משטח שיש… ועם גופי תאורה שמשליכים אור מדויק על סט הסכינים המבהיק ועל המפיות הצבעוניות התלויות זו לצד זו על ווים – זה המטבח שרואים האורחים הנכנסים לבית, והוא תמיד נקי, מצוחצח, מריח טוב: הבעיה היא שמטבח לא נראה ככה אחרי שמתחילים לבשל בו, ולכן יש עוד מטבח מאחורה, וזה המטבח האמיתי. שם עומדים הסירים והמחבתות, הכיריים קצת מוכתמות; התאורה שם פחות מהודרת, הכול יותר פונקצינלי, אף אחד לא ייכנס לשם, ולכן אפשר גם להשאיר מדי פעם כלים בכיור, כתם של רוטב אדום על הכיריים, חתיכת בצל שנפלה על הרצפה כשחתכו סלט שם עושים את הדבר האמיתי – מבשלים ." (עמ' 209 – 210).

כאלה הם הגברים והנשים בספרה של רומית סמסון "המטבח האחורי"; יש להם חיצוניות אותה הם מציגים לעולם כולו ויש החלק הפנימי, האינטימי, החבוי, זה ההופך אותם לפגיעים יותר, זה הנגלה, אם בכלל, רק למי שבאמת קרוב אליהם.

אפשר לומר שזו קלישאה, כי השימוש בפאסדה, או בשריון חיצוני נפוץ למדי בספרים, וזו לא תהיה אמירה בלתי נכונה, אלא שהביקורת עצמה הופכת קלישאתית משהו, ומלבד זאת, איני זוכרת ששמעתי על דימוי של שני מטבחים.

ולספר עצמו. עיר קטנה, שאין לה שם, אבל היא כאן, והקוראת יכולה לדמיין אותה בקלות, ואפילו לבחור לה שם, אחד משמות הערים הקטנות השוכנות לחוף הים, ואין זה חשוב אם הכוונה לעיר ספציפית זו או אחרת. ובעיר הקטנה הזו, שאין לה שם, אבל יש בה בעתיד הקרוב בחירות לראשות העירייה, כבכל מקום אחר בארץ, אחת לחמש שנים נבחר ראש העיר, ויש בה ראש עיר המכהן כבר עשור, דהיינו, שתי קדנציות, והוא מתעתד להמשיך לכהן, אם רק ייבחר שוב.

איש רעים להתרועע ראש העיר – גבי עובד שמו – עממי במידה, לבבי במידה, רעב קצת פחות מאשר היה לפני עשור, גבה לבו קצת מאז, פוליטיקאי קצת יותר משופשף, אבל לא יוותר על כסאו בלי מאבק.

אלעד, עורך דין צעיר, בן העיר, שהספיק כבר לעבוד במשרד אחד בעיר הגדולה, משרד נחשב בהחלט, והחליט  להתפטר מעבודתו, לא כל כך ברור למה, לחזור לעירו, לפתוח בה משרד עצמאי ואולי, אולי להשתלב בפוליטיקה המקומית. אולי כי אכפת לו.

אלעד נבחר על ידי קבוצת תושבים מקומית לייצג אותם מול העירייה שפעם יזמה בנייה של שיכון  ובו דירות בנות השגה, ונבחר קבלן ופרוייקטור לפקח מטעם העירייה, ולאחר שהוקמו שלדי הבניינים התברר כי נגמר הכסף, הקבלן נעלם, ואלה שהשקיעו את כספם בתקווה להיות בעלי דירות יום אחד, נותרו קרחים מכאן ומכאן, משם שבחוזי הקנייה של הדירות נאמר כי העירייה אינה צד לחוזים, והחוזים הינם בין הקבלן והקונים בלבד.

אבל יש בחירות בדרך, ותביעה כנגד העירייה לא תועיל לראש העיר המבקש להבחר שוב.

וישנה שירה, היועצת המשפטית של העירייה, אשה צעירה, שיש לה איזה סיפור אישי שלא מדברים עליו, אבל הוא ברקע. היא גרה באחד המושבים באזור, נבחרה לתפקידה על ידי ראש העיר כשנכנס לתפקידו, גברה על כל מיני מועמדים אחרים, למרות שכל הסיכויים היו נגדה, אשה צעירה אם לשני ילדים (ואיך תגיע לעבודה אם אחד הילדים יחלה, וכל שאר הטיעונים הקלישאתיים המושמעים לעתים במישרין או בעקיפין כנגד העסקת נשים צעירות בתפקידים שונים), ולמדה את המינון המדויק בעבודה מול ראש העיר שיכול להיות נדיב ויכול להיות אכזר, ולמדה ללכת בין הטיפות בימים שצריך להלך בהם בין הטיפות.

ישנו שאול, מנכ"ל העירייה, ש"הולך" עם ראש העיר כבר שנים, מתקופה מוקדמת יותר בחייהם, שהגיע מן הצבא, כמו לא מעט בעלי תפקידים כאן אצלנו בארץ הזאת, ויודע לקחת את הבטחות ראש העיר ולהפכן למעשים, יודע לעשות סדר ולנהל פרוייקטים, ולספוג את הכעסים, ולהכניס לתבניות של עשייה את כל העניינים הסבוכים הקשורים בניהולה של עיר, לשמור על ניהול תקין ומסודר, ובעצם לשמור על ראש העיר שלו.

התביעה העתידית של תושבי העיר כנגד העירייה בעניין השיכון שבתיו נותרו עירומים, מפגישה את עורך הדין הצעיר ואת היועצת המשפטית לדון בנושאי התביעה, לעסוק בגילוי מסמכים, לחפש דרכים לפתור את התסבוכת, ומתוך השיחות ביניהם עולה, מהוססת, קרבה מסוימת, שיכולה או לא להפוך קרובה יותר, או לא, או לשמש את הצד האחד כנגד האחר, משום שיש כאן אינטרסים מנוגדים בסופו של דבר, והרי ישנם כאן גם עניינים שאינם בדיוק נהירים ביניהם, ואף לא ידועים לקוראת.

אל הספר הזה כלל לא בטוח שהייתי מגיעה בזמן הקרוב, אלמלא המלצתה החמה של ר'. והיא צדקה (היא תמיד צודקת). סמסון מפליאה בתיאורים קולחים ומרתקים של העיר הקטנה בה כולם מכירים את כולם, וכל דמות בה זוכה לפירוט מאין באה, מיהם בני משפחתה, ואיך הפכה למה שהפכה, ולמרות שקראתי לא מעט ספרים של הכאן והעכשיו, ולמרות שהדמויות מוכרות לי לא מעט, מן החיים, או מן העיתונות, ולמרות שיכולתי, כמעט, לתת שם לעיר הקטנה השוכנת לחופו של ים, למרות כל אלה היתה הקריאה בספר הזה מלבבת ונעימה ומרתקת, ושמחתי בו בכל רגע בו קראתיו.

אפילו משהו מעצמי מצאתי בו:

…הספרים שקרא בשקיקה נשמרו בקרבו כאבנים שאינן מתעכלות, ולצידם ספרים שהשפעתם התפוגגה כבועות סבון צבעוניות. הוא לא הפלה ביניהם ולא משך את ידו גם מספרי הבועה, רק להישאר בלי ספר לא היה מוכן." (עמ' 54)

כזו, לגמרי.

ספר שכדאי מאד לקראו.