כשאני מתחילה לקרוא בספר של אשכול נבו, אני מרגישה קצת בבית. הסיפור הוא מכאן ועכשיו, את הדמויות, או דומות להן פגשתי כבר בימי חלדי, השפה היא עכשווית לגמרי, אפילו המוזיקה והאזכורים האגביים של שורה משיר דוברים את שפת האם שלי (וכבר אני צופה כאן סיוט תרגומי מסוים, כי איך אפשר לומר משפט שבתוכו משפט משיר, והקורא, שאינו דובר שפת עבר, יבין בכלל על מה מדובר?)

אפילו את אלה שמתו בספר יש לשער שפגשתי, אותם או דומים להם, או, כמו שנבו כותב:

מתישהו, עם כל המלחמות והמבצעים-שהם-בעצם-מלחמות, אתה אמור לפתוח את העמוד הראשון ולהיתקל בתמונה של מישהו שהיה איתך בשכבה. או בצבא" (בתוך: "דרך המוות")

לקרוא ספר של אשכול נבו, זה לא רק להרגיש בבית, עם הדמויות והשפה והאזכורים; לא פחות מכל אלה, לקרוא ספר של אשכול נבו זה לדעת ששוב תהיה התיחסות לדרום אמריקה, ושוב יהיה זה הגבר הקצת נעבעך (יש מלה בעברית לנעבעך?), ושוב להתפלא – גברים באמת מרגישים ככה, נבוכים ככה, רגישים ככה?

ולא, לא בקטע של לחזור על עצמו, אלא עוד זווית, קצת אחרת, כתיבה מנקודת זמן אחרת, מתוך דמות אחרת. עלילה שיש בה פלונטר מסוים, ופתרון מסוים, לעתים חלקי, אבל יש סוג של Closure.

שלוש נובלות יש בספר החדש והנפלא הזה של נבו; בכל אחת מהן סיפור אחר, גיבורים אחרים; גיבורים ההופכים לדמויות בסיפור הבא.

דרך המוות

עומרי, גבר גבוה ונוגה, בסוף שנות השלושים לחייו, הוא המספר ב"דרך המוות"; לא מזמן חזר מדרום אמריקה, ומעט לאחר שחזר נתקל בתמונה בעיתון, תמונה של ישראלי שפגש במסע של אחרי הגירושין בדרום אמריקה, ישראלי שהיה שם בירח דבש, ועכשיו הוא תמונה בעיתון; נהרג בנפילה עם אופניו באחד מעיקולי דרך המוות.

עומרי שזכר  את הפגישה הנחמדה למדי ביניהם, ובעיקר את אשתו הצעירה, עכשיו אלמנה של ההרוג החליט לנסוע לשבעה.

…אף פעם אין שלטי קרטון עם חץ "לשבעה".
רק "לחתונה". " (בתוך: "דרך המוות")

אבל משהו שם, באווירה בבית היה מעיק מדי; לא רק המועקה על מותו של אדם צעיר, אלא מן איבה וטינה כבושה וכעס כבוש. מין תסבוכת שנקלע לתוכה, כמעט בעל כורחו, במין סוג של תמימות. תמימות וחוסר אונים.

… ככה זה, כשלוחצים לבן אדם על הכפתורים הנכונים הוא יכול להשתגע, ליפול לתהום, להפוך שותף לפשע." (בתוך: "דרך המוות")

היסטוריה משפחתית

"היסטוריה משפחתית" נפתח ממש כמו "דרך המוות". פגישה עם עורך דין.

ד"ר  קארו, רופא בכיר בבית החולים, התאלמן לא מכבר מאשתו שאהב, בתו ובנו חיים בניכר, וכל שיש לו הוא העבודה והבית הריק. מתמחה אחת שפגש באקראי בתור לעגלת הקפה, והתברר לשניהם ששניהם מזמינים אותם משקה ומאכל בדוכן, כשהם משוחחים ביניהם,  הם מגלים כי הם אוהבים אותם סוגי מוזיקה, ואף בספרות טעמם זהה כמעט לחלוטין; שניהם מסוגלים לצטט שורות שלמות מתוך "חולית".

הבדידות, העדרם של ילדיו מחיי היומיום, העדרה התמידי של אשתו, מעירים בו תחושות ורגשות, אבהיים? אולי מעבר לכך? לא ברור. אבל הסיפור מסתבך.

"אדם יודע שהוא שרוי במצוקה אמיתית כששום מוזיקה לא מצליחה לחדור אליו." (בתוך: "היסטוריה משפחתית")

גבר נכנס בפרדס

הנובלה השלישית, זו שנתנה את שמה לספר, נכתבה מנקודת מבט של אשה. המספרת. חלי.

חלי ועופר נהגו לטייל, מדי שבת, בפרדסים הסמוכים לביתם, ופעם אחת הגיעו לפרדס, ועופר נכנס לרגע להשתין, נכנס ולא יצא.

אחרי שחלף איזה זמן, קודם הזמן ההגיוני, ואחר כך עוד קצת ועוד קצת, הבינה שמשהו קרה ונכנסה אחריו, קראה בשמו ולא נענתה, ביקשה עזרה ממטיילים אחרים, ואחר כך הזעיקה את המשטרה. אבל עופר נעלם.

ואז מתחילים חייה להיפרם, תפר אחר תפר אחר תפר, וחוסר הוודאות יש בו תקווה אבל יש בו גם הרס וייאוש. כי מי שחי חי ומי שמת מת, אבל מי שנעלם, איך אפשר לדעת לאן נעלם? איך אפשר לדעת אם חי הוא או מת? החיים נהפכים לתלויים על בלימה, אין בהם תזוזה לשום מקום, כי אולי הוא כבר מת? אולי יחזור?

לפני כשנתיים וחצי קראתי את ספרו של נבו "הראיון האחרון", ובמשך זמן מסוים חששתי שזהו ספרו האחרון של נבו, משום שכל כולו נקרא כמין סיכום. של חיים. של כתיבה.

אני שמחה שהתבדיתי.

ועוד יותר אני שמחה בספר הזה, שיש בו המוכר והאהוב, והחדש והשונה. הכתיבה הנהדרת, והעלילות האוחזות בקוראת מהחל עד כלה.

ועכשיו אני מחכה לספר הבא שלו.