מייק קנדי, המכונה סקורצ'ר, בלש במחלק הרצח של דבלין, שיש לו אחוז הפיענוחים הגבוה ביותר במחלק, נקרא הפעם לחקירת מקרה רצח בעיירה המרוחקת מעט מדבלין, עיירה שפעם היתה אתר קיט בשם "ברוקן הרבור" (לא, אין הכוונה ל"נמל שבור" משום המזח השבור של כפר הדייגים שהיה שם פעם אלא לפירוש המלה שחר בגאלית – Breacadh, אולי משום היה זה מקום מצוין לצפות בו בזריחה), ועתה זוהי עיירה שברגעי השיא של מחירי הנדל"ן תוכננו שם בתים ושכונות פרבריות כמו באמריקה, שיועדו להיות מקום מגוריהם של הבורגנים החדשים, ועתה זוהי שכונה נטושה, בה רוב הבתים כלל לא נסתיימה בנייתם, ואין בה כמעט תשתיות – חנויות, מערכת חינוך. רק מעטים גרים שם, אלה שנשבו בהבטחות הקבלנים שכבר מזמן נעלמו, והשאירו אותם עם בתים ששוויים מחצית מערכם ביום הקניה, יחד עם עול המשכנתאות.

פט וג'ני ספיין ושני ילדיהם, אמה בת השש וג'ק, כבן שלוש,  התגוררו באחד הבתים באושן ויו, שכונה בבריאנסטון, כך נקרא המקום כשקנו בו את ביתם, ואל הבית הזה הוזעק קנדי. אחותה של ג'ני, ששיחת הטלפון היומית שלה לא נענתה הגיע לבית ומצאה את ההורים מתבוססים בדמם על רצפת המטבח. בשלב מאוחר יותר התגלו שני הילדים מתים במיטותיהם. האם, התברר עדיין היתה בחיים, במצב אנוש, והובהלה לבית החולים.

ההגעה למקום הזה העירה זכרונות עגומים בקנדי; פעם, כשהיה נער בן חמש עשרה, נהגה משפחתו להגיע לברוקן הרבור מדי שנה, לשבועיים נופש. שכרו קרוואן במקום ונהגו כנופשים אחרים, מדורות, פגישות של בני נוער, ארוחות, ומנוחה לגוף ולנפש. במקום הזה היו מאושרים כפי שלא היו מאושרים בביתם, הם והוריהם.

ברוקן הארבור היה חור נידח באותם ימים. רק כמה בתים פזורים, מלאים במשפחות.. חנות שנקראה לינצ'ס, פאב שנקרא וילאנ,ד וקומץ קרוונים. … שהינו שם שבועיים מדי חודש יוני, בקרוון חלוד עם דרגשי-קומותיים.. ". (עמ' 19)

קנדי, שתי אחיותיו, וההורים. עד שקרה האסון במשפחתם, ודבר לא נשאר כשהיה. אחר כך לא חזר עוד למקום, והמקום שינה את שמו וייעודו, ועתה נקרא לחזור. לחקור מקרה רצח משולש ואולי מרובע.

קנדי, כרוב הבלשים, חי בגפו. היה נשוי פעם, אבל כבר לא. חייו מוקדשים לעבודתו. הוא נחשב לבלש "מרובע" לגמרי הפועל על פי כל הכללים והחוקים, לא מעגל פינות או מכופף תקנות. פועל בדיוק "על פי הספר".

איך שלא תסתכלו על זה, רצח הוא כאוס. בסופו של דבר, הג'וב שלנו פשוט למדי: אנחנו עומדים כחיץ נגדו, למען הסדר הטוב.
אני זוכר איך היתה הארץ הזו בנעוריי. הלכנו לכנסייה, אכלנו ארוחות משפחתיות סביב השולחן, ושום ילד לא העלה בדעתו להגיד למבוגר לעוף לו מהעיניים. היו הרבה דברים רעים שם, אני לא שוכח. אבל ידענו בדיוק איפה  אנחנו עומדים ולא הפרנו את הכללים בקלות ראש. … תחשבו על זה: אנשים חייכו לזרים, בירכו לשלום שכנים, אנשים השאירו את דלתות בתיהם לא נעולות, עזרו לנשים זקנות לשאת את סלי הקניות שלהן, ושיעור מקרי הרצח היה קרוב לאפס. " (עמ' 99)

אבל אירלנד של פעם, כן שוב אירלנד היא הגיבורה האמיתי של הספר, אירלנד הזו איננה עוד. השנים של הגאות הכלכלית והמיתון שלאחריו, הרחבת הפערים הכלכליים, הביאו את הארץ לעידן חדש, עידן שבו החזקים שורדים, והחלשים נאחזים בשארית כוחם במה שיש להם, בתקווה שלא יאבד.

בבדיקה הראשונית באתר הרצח, לא נמצאו סימני פריצה. בקירות ניבעו חורים, שלא היה ברור איך נוצרו, האם הבית התפורר, או שהחורים הללו היו מעשה ידי אדם.

המשפחה היתה פעם "משפחה לדוגמא" אלא שעם המשבר הכלכלי איבד האב את מקום עבודתו, ולאט לאט הלך והסתגר בבית. הזוג חדל לארח ולהתארח, הבן הוצא מן הגן. הסודות הלכו ותפחו, הלכו וגבהו.

מה הסתתר בין קירות הבית? מה גרם למותם האכזרי של האב ושני ילדיו ולפציעתה הקשה של האם? ואלו סודות יתגלו לאורך החקירה.

כמו בספריה הקודמים של פרנץ' גם הספר הזה מפגיש את הקוראת עם דמות שולית יחסית מן הספר הקודם בסדרת "מחלק הרצח של דבלין", וגם את הספר הזה ניתן לקרוא בפני עצמו, ואין שום צורך לקרוא את הקודמים לו בסדרה (אבל את כולם בהחלט כדאי לקרוא).

ועניין אחד אחרון – כשחיפשתי קישורים לקניית הספר הזה, כדי שתוכלו להגיע אליו בקלות, גיליתי להפתעתי כי הספר אינו ניתן לקנייה בהוצאת "מודן" ואף לא בפורמט דיגיטלי כלשהו. רק באתר "סיפור חוזר" מצאתי, עותק משומש. אולי אעמיד את העותק שברשותי למכירה פומבית?

מומלץ בהחלט