לאורך כל הספר הזה ברכתי וחזרתי וברכתי שכבר איני בת-עשרה, שילדי כבר בגרו, ועכשיו תור הנכדים, אבל אני? אני כבר רחוקה. רחוקה מהזמן הזה שהכל ברור לחלוטין, ואת יודעת הכל, יודעת את מקומך בתוך הסובב אותך, יש לך תשובות נחרצות לכל דבר ועניין, יש לך חלומות שברור לך שתגשימי, ולמרות כל אלה את לגמרי מבולבלת, כי את על סף החיים האמיתיים. המקום והזמן בו תהיי האחראית היחידה למי ולמה שאת, למעשייך, לדברייך, ולא תוכלי להסתתר מאחורי "מבוגר אחראי" זה או אחר.

וזו סביבת הארועים הנוכחית בספרה החמישי של טאנה פרנץ' בסדרת "מחלק הרצח של דבלין".

ומשום שזה החמישי, וכנראה משום שהקודמים היו מוצלחים דים, יכולה היתה לצאת קצת מתוך התבנית שעיצבה לעצמה: מחלק אחד, גיבורים מתחלפים, והפעם להוסיף רובד אחר, זה שהוביל לרצח, הרצח שבגינו נכתב הספר.

סטיבן מוראן היה חוקר זוטר, מתחיל, במחלק הרצח של דבלין, בעת ההתרחשויות של הספר השלישי בסדרה – בית מספר שש עשרה. היה לו שם במקרה ההוא תפקיד מפתח, תפקיד שהגלה אותו, משום יחסי הכוחות הפנימיים בתוך המשטרה, לתפקיד במחלק לתיקים בלתי מפוענחים. התפקיד שמילא אז הביא אל סיפו, בוקר אחד, נערה אחת, הולי מאקי, בתו של פראנק מאקי, גיבור הספר "בית מספר שש עשרה".

עברו כמה שנים מאז נפגשו, אבל היא זכרה אותו והוא אותה, ומשום כך חשבה שהוא יהיה האדם הנכון להביא אליו כרטיס שנתלה על לוח המודעות, המכונה "המקום הסודי", בבית הספר בו היא לומדת, בית ספר מיוחס לבנות שהממון מצוי בכיסי הוריהן, ולו פנימיה צמודה.

… יש לוח כזה.. בבית הספר. לוח מודעות. הוא בקומה העליונה, מול חדר האמנות. הוא נקרא 'המקום הסודי'. אם יש לך סוד, למשל, אם את שונאת את ההורים שלך, או אם יש מישהו שמוצא חן בעינייך, או משהו בסגנון, את יכולה לכתוב את זה על כרטיס ולנעוץ אותו שם." (עמ' 16 – 17)

הולי מאקי בחרה לחיות בפנימיה, יחד עם ארבע חברותיה הטובות ביותר. אלה שבגיל העשרה את יודעת שהן הכי קרובות אליך, הכי חשובות. יותר מההורים, יותר מהאחים, יותר מהכל.

על הכרטיס היתה תמונתו של כריס הרפר, מבית הספר-פנימייה הסמוכה לבנים, שנרצח שנה קודם לכן, יחד עם הכיתוב "אני יודעת מי הרג אותו".

כיאה לבתו של איש משטרה, ידעה הולי מאקי להסיר את הכרטיס מבלי להשאיר את טביעות אצבעותיה, ולהביא אותו למשטרה, לקצין המוכר לה, במעין "שקית ראיות".

מוראן, לאחר חקירה קצרה פנה אל החוקרת אנטואנט קונווי, במחלק הרצח, זו שחקרה את הרצח בשנה שלפני כן ולא הצליחה לפענח את הרצח, ועתה נפתח, אולי, פתח לפיענוח.

שותף החלומות שלך צומח בפינה נידחת במוח שלך, בפינה סודית, כמו נערת החלומות שלך. שותף החלומות שלי גדל עם שיעורי כינור, קירות מכוסים ספרים מהרצפה עד התקרה, כלבי סטר אירי אדמוניים, ביטחון שראה כמובן מאליו וחוש הומור יבש, שאף אחד מלבדי לא יבין. שותף החלומות שלי היה כל מה שקונויי לא הייתה, והייתי מוכן להתערב ששותף החלומות שלה היה כל מה שאני לא הייתי. …" (עמ' 212)

במקביל לסיפור החקירה, המתחילה מן הבוקר בפנימיית הנערות, מסופר סיפורן של הנערות, הרביעייה אליה משתייכת הולי מאקי, ארבע נערות הצמודות האחת לשניה, מוזרות מעט לסובבים אותן, מרחיקות את ה"בנים", מתחרות בקבוצה אחרת, זו של "המקובלות", ויוצרות לעצמן אי אוטונומי מול כל העולם. אי, עם כל התסבוכות של גיל שש עשרה. סיפור המתרחש שנה ויותר לפני החקירה, התקופה שהובילה לרצח.

..תפחדי, את חייבת לפחד. .. תפחדי שאת שמנה, תפחדי שהציצים שלך גדולים מדי ותפחדי שהם קטנים מדי, תפחדי ללכת לבד, בייחוד למקומות שקטים מספיק שאת יכולה לשמוע בהם את עצמך חושבת. תפחדי ללבוש את הבגדים הלא נכונים, להגיד את הדבר הלא נכון, לצחוק צחוק מטופש, להיות לא מגניבה, תפחדי מבנים שאת לא מוצאת חן בעיניהם, תפחדי מבנים. הם חיות, הם כלבים שוטים, הם לא מסוגלים לעצור בעצמם. תפחדי מבנות. כולן רשעיות, הן יגברו עלייך לפני שתוכלי לגבור עליהן. תפחדי מזרים. תפחדי שלא תצליחי מספיק במבחנים. תפחדי להסתבך בצרות. תפחדי, תהיי מבועתת, מאובנת מחרדה שכל מה שאת הוא מוטעה, מוטעה מכל הבחינות. ילדה טובה." (עמ' 185 – 186)

מוראן וקונווי, היא וותיקה, יחסית במחלק, הוא "מושאל" מן המדור לתיקים בלתי מפוענחים, שניהם בוגרי שכונות מן הפחות משובחות, שניהם לא לגמרי במקומם בתוך המחלק, שניהם צריכים להתמודד עם חקירה בת שנה שהתעוררה מחדש, בסביבה אליטיסטית ומגוננת, עם ידיעה כי ההורים של הנערות, כולם בעלי השפעה, נמצאים במרחק שיחת טלפון, ובמיוחד אביה של הולי מאקי, שהוא חוק משטרה בעצמו.

בספר הזה, כאמור, הוסיפה פרנץ' רובד נוסף, זה של המספרת-יודעת-כל, כדי לספר את סיפורן של הנערות, ובעקיפין את סיפורו של קרבן הרצח, ואף שפתרון התעלומה ברור לקוראת מתישהו, לפני "ההכרזה הרשמית", הרי שלא נגרע דבר מן העניין והמתח הנילווים אליו, עד העמוד האחרון.

פרנץ' פותחת, שוב יש לומר, צוהר לחלק מאירלנד, הפעם החלק של בני הנוער בני המזל, אלה שהממון מצוי בכיסי הוריהם כדי לשלחם לבית ספר פרטי יוקרתי, ולמרות זאת, בני ובנות נוער, שעולמם ועולמן מסובך ומבולבל ממש כמו של אלה שלא נתמזל מזלם ללמוד בבית ספר שכזה.

פרנץ' הצליחה, שוב יש לומר, להוציא מתחת ידיה ספר מהפך דפים מתחילתו ועד סופו, ספר שהחיים עצמם נדחים מפניו, ככל שרק ניתן.

בשלב הזה עלי להחליט, ביני לביני, האם להמתין מעט לתרגום הספר הבא, או לעבור מיד לספר הבא בסדרה, בגרסת המקור, שזמין לי לגמרי בקינדל.
נראה שאבדוק עם ההוצאה, האם ומתי מתוכנן הספר הששי בסדרה.

ובינתיים – לכו, התמכרו גם כן לספריה המשובחים של טאנה פרנץ'.