ספרי סיפורים יש להם כמה מעלות, שהעיקרית שבהן – אפשר לקרוא את הסיפור בזמן קצר, מבלי "להסתבך" בעלילות משנה וגיבורי משנה, בלי הצורך להזכר מיהו מי ומה תפקידו, כי הסיפור קצר, לא יהיו בו הרבה אנשים, לא יהיו בו יותר מדי עלילות משנה, ובעיקר – יש הרבה מאד מקום לדמיון. הקוראת יכולה להפליג בחלומותיה על מה שהוביל לסיפור, לתאר לעצמה איך הם נראים, ומה הן עשו, ולחלץ מתוך הסיפור הרבה מעבר לסך המלים הכתובות.

מצד שני, מן המגרעות של ספרי סיפורים – הצורך "לנוח" בין סיפור לסיפור, כדי שלא יתערבבו לך העלילות והגיבורות (אם כי עלי להודות כי בשנים האחרונות פיתחתי לי יכולת "להניח" סיפור אחד ומיד לעבור לשני, בלי ש"משקעי" הסיפור הראשון יתפוגגו או יתמזגו לתוך זה הבא אחריו).

ב"מעְלה", הסיפור הפותח את האסופה, מצליח המספר לעוף;  כן, ממש לעוף. לא תעופה יוגית, לא "סתם" קפיצה. לעוף. וכדי שלא לתפוס את עיניהם של זרים, הוא עף בתחילה בבית, ואחר כך, בשעות הקטנות של הלילה. ופעם כמעט כמעט נצפה, או שאולי נצפה באמת.

"אחרי ההופעה" – הנערה הזו, שתמיד תמיד תמיד מגיעה להופעות של הלהקה האהובה עליה, ופעם הכוכב חתם לה על דיסק; "באהבה" כתב (כפי שהוא כותב ודאי על דיסקים רבים), אבל היא חשבה שהוא התכוון אליה. ומאז הגיעה אחרי כל הופעה אל חדר ההלבשה, להמתין לו.
הוא כבר מכיר אותה, הוא מנסה להיות מנומס, הוא מנסה להתחמק.
ולבי יוצא אליה. כי היא כל כך מוכוונת מטרה, כל כך נואשת, כל כך לא רוצה להבין.

את "שקיעה" צריך לקרוא. אי אפשר לספר עליו. צריך לקרוא.
צריך להזהר.

"ריזוטו" הוא סיפור אהבה, או שמא לא. אפשר לאהוב את מי שלא אוהב אותך? אפשר להאהב על ידי מי שאינך אוהבת, אבל הוא  ממלא את כולך בשמחה, דואג לך, שומר עליך? אפשר?

ב"אוֹריָניוּם" מצאתי אותי; זו הנוסעת  המתמדת לכל מיני מקומות באירופה, לתקופות קצרות, מוצאת לעצמה תערוכה שכדאי לראות, משריינת כרטיסי טיסה ומלון, וגם מועד לביקור בתערוכה המבוקשת, או סתם משוטטת לה בעיר. כזוהי יעלה, אשה לבדה, שטסה לה מדי פעם, בעיקר בתאריכים שיש להם איזושהי משמעות, ימי הולדת, למשל.

… הטיסות בשנים האלה היו זולות יחסית, השמיים פתוחים, העבודה לא קבועה, וחברת האשראי מוכנה ומזומנה להגדיל את חובי. לא חסרו ימי הולדת או סיבות אחרות לברוח, ומוזיאונים תמיד היו בילוי הולם לנוסעת בודדה." (עמ' 71)

הפעם הגיעה, שלא בכוונה לתערוכה של ג'וזף קודלקה. פעם כבר היתה בתערוכה שלו, וזכרה משם צילום אחד – מלאך על אופניים. צילום שנחרת בזכרונה ובנשמתה.
אבל לא זה הסיפור, לפחות לא כל הסיפור. אלא סיפור שיש בו אהבה ואכזבה, ואמונה עיוורת באדם אחר, והתנפצות כל החלומות.
וכל הכאבים.

"ספארי". סיפור קצר מאד, עמוד אחד, ובו, בתמצות, כל מה שאדם הוא.

"ששה משוררים שמאלה". אלמלא חייתי כאן, והכרתי קצת, אבל ממש קצת, את המיליֶה המשוררי, עשויה הייתי לדמיין כי יש כאן איזו מעצמת פואטיקה. אז יש משוררות נהדרות ומשוררים נפלאים, וגם קצת פחות, אבל הקהל, הו, הקהל, ובכן, לא ממש. אבל כשקראתי את "ששה משוררים שמאלה" חשבתי שעולם השירה כאן עצום וגדול.
גיבוריו, בעצם גיבור הסיפור, או לפחות גיבור המשנה, הוא טינופת. ואיזה מזל שעולם השירה כאן לא כזה גדול.

"לגבעה את אשר לגבעה" הוא דיסטופיה (או שמא לא?) כל כך מחרידה, דווקא משום הבנאליות שבה.

"השמלה" הזכירה לי קצת אותי, לפחות בעבר, לפחות קצת:

בימים ההם הייתי שבויה באהבתי לגבר אחד, הייתי שפחה, לא לו – לאהבתי…" (עמ' 151)

אני תוהה אם יש עוד רבות כמונו, שתמצאנה עצמן כאן.

והסיפור הכי חשוב, זה החותם את הספר "אסתר", שהוא תמצית החיים ותמצית הקיום, ותמצית הכל.

ויש, כמובן, עוד סיפורים; לא כולם נזכרו כאן, כי צריך להשאיר משהו גם לאלה שטרם קראו. אל תחכו יותר מדי.

וטל ניצן, ובכן, היא יכולה לכתוב את ספר הטלפונים (היה פעם דבר כזה), ועדיין אני אקרא בזה פיוט.

מומלץ לגמרי.