קודם כל גילוי נאות; על הספר הזה לא ידעתי דבר, נאדה, לא כלום, גורנישט.  ראיתי הודעה בדף ההוצאה של "תמיר הוצאה לאור" בפייסבוק, על ספר חדש שנמצא כבר במכירה מוקדמת, ומיד נכנסתי לקישור והורדתי לקינדלי. מרוב התלהבות פספסתי את העובדה שלמכותבות דף התפוצה יש הנחה, אז שילמתי את המחיר המלא (נו, מילא). קניתי מבלי לדעת דבר (ואף מבלי לקרוא תקציר או משהו) משום שחזקה על דורית תמיר שתדע לבחור ספר שיהיה טוב דיו, מעניין דיו, ובעיקר, מבחינתי, כזה שאהנה לקרוא בו.

ולא טעיתי. היא שוב הצליחה. הצליחה לפתוח לי חלון לעולם שנדמה היה לי שאני מכירה, ואני כלל לא. להביא בפני ספר שנגע, והזיז, בעט בבטן, העלה חיוך, כאב והיפך דפים מתחילתו ועד סופו.
בקיצור – ספר שראוי היה שאקרא; ראוי לגמרי.

לספר הזה כמה וכמה גיבורות, וסיפוריהן מובאים לסירוגין, חלקם בגוף ראשון, חלקם מפי המספרת היודעת-כל.

גלוריה, שעכשיו מבקשת שיקראו לה גלורי, משום שלילה שלם שמעה את שמה מפי האיש שתקף ואנס אותה, הכה אותה וקרא בשמה שוב ושוב, עד שנרדם. עכשיו בוקר בשדה הנפט. הכל סביב שומם. רק היא, והאיש הצעיר שנרדם בטנדר. והיא צריכה לאסוף את כוחותיה ולברוח משם. לפני שיתעורר ויעצור בעדה. ירצה להמשיך או אולי להרוג אותה.
היא רק רוצה לחיות. לברוח ממנו. לרוץ משם. רק שלא יתעורר.
אפילו את נעליה לא הספיקה לנעול, והיא רצה יחפה, דורכת על זכוכיות ועל קוצים, לעבר בית אחד בודד שהיא רואה מרחוק, ומקווה שהוא לא רחוק מדי, שהוא לא נראה לה קרוב יותר ממה שהוא באמת, כי השמש המדברית מעוותת את הראיה.
והיא נופלת ונאחזת בגדר תיל כדי לקום ולהמשיך לרוץ ולרוץ.

גלוריה היא נערה בת ארבע עשרה. שם משפחתה רמירס. היא חיה עם אמה, המתפרנסת מעבודות נקיון. ויש לה דוד, אף הוא בסביבה, שהספיק אף לשרת בצבא האמריקאי בוויטנאם.

מרי רוז וייטהד היא אם צעירה שחיה עם בעלה ובתה בבית חוה בלב שדות הנפט. יש להם עדר פרות שהם מחזיקים בקושי רב, ויש להם עוד תינוק בדרך. מרי רוז הכניסה אל ביתה את גלורי, והזעיקה את כוחות ההצלה,  אמבולנס ומשטרה, ונעמדה על המרפסת, להגן על בתה ועל הילדה המוכה שבביתה, עם בטן של חודש שביעי ועם רובה ציד ביד.

מתישהו יהיה משפט והיא תצטרך להעיד. מרי רוז היא אשה לבנה, האנס אף הוא לבן. מרבית התושבים בעיירה לבנים. הנאנסת ממוצא היספני. (ובכלל, היא נכנסה למכוניתו מרצונה, ומנין לך שהיא לא בקשה את זה? והרי הוא בחור טוב ממשפחה טובה).

מרי רוז שלא הסכימה להמשיך לחיות בחווה המבודדת, עם ילדה קטנה, שכרה בית בעיר. הטלפונים לא איחרו להגיע, בשעות היום והלילה. והיא ענתה להם.

…אני רוצה להכיר את הקולות שלהם, למקרה שאשמע אותם ברחוב, במכולת, בבית המשפט. גבר או אישה, צעיר או מבוגרת, כולם אומרים פחות או יותר אותו הדבר. את תומכת בהיספנית הזאת?  את מאמינה לה במקום לו? ככל שהם שיכורים יותר, כך הם מרושעים יותר. אני שקרנית ובוגדת. הם יודעים איפה אני גרה. אני הורסת את החיים של הבחור הזה בגלל ילדה שלא קיבלה את מה שהיא רצתה. אני עומדת להעיד נגד אחד מהבנים שלנו לטובת איזו זונה – או כל קללה אחרת שעולה בדעתם. אני שומעת את השפה הזאת כל החיים ואף פעם לא התייחסתי אליה, אבל עכשיו היא מכרסמת לי בלב ." (*)

מול הבית ששכרה מרי רוז גרה קורין שפרד. בעלה נהרג בתאונת ציד, שזהו תירוץ המקובל על כולם, משום שהתאבד רגע לפני שיהפוך לנטל על אשתו, לאחר שחלה במחלה סופנית. את השנה, בערך, מאז מותו, מעבירה קורין בשתיה, בישיבה באוטו שלו, ובחזרה לבית. אבל היא רואה ושומעת כמעט כל מה שקורה אצל שכנתה שממול.

דברה-אן היא נערה צעירה, צעירה מאד. גרה אף היא באותו הרחוב בו גרות קורין ומרי רוז, בעיירה, אודסה. כן, קצת מוזר השמות האלה שנתנו המהגרים לערים  ולכפרים ביבשת החדשה. כל כך הרבה מקומות עם שמות מן היבשת הישנה.

דברה-אן גדלה עם אביה. אמה עזבה יום אחד. אמה ילדה אותה כשהיתה צעירה; צעירה מדי, עם חלומות גדולים. ומה יש לנערות ונערים לעשות בעיירות הנידחות של טקסס ובכלל? אז היא הרתה מבלי להתכוון, וכל החלומות ירדו לטמיון, נישאה לאב, והם החלו לחיות יחד. עד שיום אחד, או שאולי היה זה תהליך, הבינה שהחלומות לא מתו. שהיא מוכרחה לעשות משהו למען עצמה, אחרת היא מתה-חיה. וקמה והלכה.

דברה-אן גדלה בצד אביה, ומשום שהוא מבלה את מרבית זמנו בעבודה, הרי שהיא נערה לעצמה. אחראית לכל מעשיה.

סוזן לדבטר מנסה לעשות הכל נכון, כמו שצריך. היא תבשל ליולדת או לאלמנה, תעבור מבית לבית עם מוצרי אבון, תבקר בכנסיה בכל יום ראשון, ובכלל – תהיה חברת קהילה מכובדת למדי. ולוואי שלא יזכרו מי היו אבותיה..

משהו משותף מאחד את כל הנשים האלה, ברית אילמת בין נשים ונערות מגילאים שונים לגמרי, בתקופות שונות לגמרי בחייהן, אחווה שגדולה ממלים, אחווה הנוגעת למקומן בעולם הקשה הזה, עולם שבו גילוי הנפט והשגשוג שיבוא בעקבותיו, יביאו אולי רווחה כלכלית מסויימת, אבל הדרך לרווחה הזו מלאה באלימות וקשיחות. והן – יש להן רק האחת את השניה.

אילו הייתי מתעמקת, קצת, בתולדות המדינות הסמוכות למכסיקו, מן הסתם הייתי נתקלת בסיפורים לא ממש משמחים על הכיבוש הלבן. אולי הייתי נתקלת, למשל, בסיפורים כאלה:

… . ויקטור יכול לספר לאחייניתו עשרים סיפורים: המונים!  אבל הלילה הוא מסוגל לחשוב רק על סיפורים עצובים.  אבותיו,  שנתלו על עמודים במרכז בראונסוויל,  נשותיהם וילדיהם שנמלטו למָטָמוֹרוֹס,  ובמשך שארית חייהם השקיפו מעבר לנהר על האדמה שהשתייכה למשפחתם במשך שישה דורות.  הריינג'רים של טקסס,  שירו בגבם של חוואים מקסיקנים בשעה שקצרו קני סוכר, שקשרו גברים לעצי ינבוט והעלו אותם באש,  או אילצו אותם לבלוע שברי זכוכית של בקבוקי בירה. הם עשו את זה בשביל הכיף,  היה ויקטור אומר לה. הם התערבו על זה. הם עשו את זה כי היו שיכורים, או כי שנאו מקסיקנים, או כי שמעו שהמקסיקנים חברו לעבדים המשוחררים שנשארו עם הקומנצ'ים, וכולם עומדים לעלות על אדמות המתיישבים הלבנים, על נשותיהם ובנותיהם. ואולי הם עשו זאת כי ידעו שהם אשמים, ואם כבר הרחיקו לכת כל כך בעוולותיהם, כבר עדיף שילכו עד הסוף. אבל בעיקר הם עשו זאת כי יכלו…."(*)

ובתוך כל השנאה והאלימות, ובעיקר הגזענות, יש גם התפכחות והשלמה, וידיעה, שיש דברים החשובים יותר מצבע העור ומוצא:

…מכל הדברים שוויקטור למד במלחמה – שלראות את השמש זורחת בבוקר זה עניין של מזל ולא יותר, שגברים שיודעים שהם עלולים למות בכל רגע לומדים לשים זין על מי לבן ומי שחום, ושגבורה היא בדרך כלל קטנה ומקרית, ואף על פי כן חשובה מאין כמותה – הלֶקח הגדול ביותר היה זה: שום דבר לא גורם סבל רב יותר מנקמנות . ויקטור סולד מנקמה…"(*)

ספר שיש בו חסד ואהבה, וכאב ואלימות, תקווה ויאוש, ושוב תקווה.

…הגוף עושה את שלו. בעוד שנה הן כבר יהיו שטוחות ורכות יותר בעוד שנתיים הן ייעלמו. אבל הצלקות בקרסוליים ובכפות הרגליים יתעבו ויתארכו, מיתרים אדומים כהים שיקשרו אותה לבוקר בודד. הנערה שקמה ונפלה, שנאחזה בגדר תיל כדי לא ליפול שוב. הנערה שצעדה יחפה במדבר והצילה את חייה. לא עולה בדעתה שום דרך אחרת לספר את סיפורה ."(*)

כדאי לקרוא בספר הזה. כדאי מאד.

* נקרא בדיגיטלי. אין מספרי עמודים.