ג'ולייט ארמסטרונג היתה אשה צעירה ואידאליסטית משהו בפתח מלחמת העולם השניה. לונדון של לפני המלחמה (עדיין)  החלה להערך למה שברור היה שעתיד לקרות, והיו בה לא מעט אנשים (כולל המלך שנאלץ לוותר על כסאו) שתמכו בנאצים ובהיטלר, וקיוו לכיבוש גרמני שיגאל את אנגליה מכל צרותיה (כך קיוו).

ג'ולייט ארמסטרונג, צעירה אידאליסטית, כאמור, יתומה מאב כל חייה ועתה גם מאם, מתגייסת / מגוייסת לשרות המודיעין, ה- MI5 – ומצוּותת לצוות העוסק בהאזנה ותמלול של שיחות הנערכות עם מרגלים אזרחים, הסבורים שהם מדווחים לנאצים, ובעצם מדווחים למי שמתראה לכזה, מטעם המודיעין הבריטי.

ג'ולייט היא זו המאזינה לשיחות ומתמללת אותן עבור המודיעין, אם כי פה ושם מתגנבות מחשבות ללבה, האם מישהו באמת! קורא את כל הררי המלל האלה.

לאחר שהוכיחה עצמה בתפקידה זה, ניתן לה תפקיד נוסף, שכלל זהות בדויה, והיא התבקשה להסתנן לחוג הסגור של אנשי האצולה התומכים בסתר בגרמנים ומייחלים לנפילתה של אנגליה בקרב הממשמש ובא.

וכך, בדילוגים בין זהויות, במפגשים מקריים עם אנשים המוכרים לה, חלקם בזהותה ה"אמיתית" וחלקם בזהותה הבדויה, תוך שעליה לאלתר, לעתים, מה גם שאינה יודעת תמיד האם מי שהיא פוגשת באקראי שייך לצד "הנכון" או לצד האחר.

ויש גם צדדים פחות נעימים לעיסוק הזה, פחות "נקיים".

לאחר המלחמה, עברה מיס ארמסטרונג לתפקידי הפקה בבי.בי.סי., במחלקה העוסקת בתסכיתים לבני הנוער ולבתי הספר, תסכיתים שנועדו להכיר לנערות ולנערים פרקים בהיסטוריה.

המלחמה הפכה לזכרון רחוק, או כך נדמה לה, עד שקולות ומראות מן העבר החלו לחזור אליה.

…המלחמה היתה פצע שלא נתפר כראוי, וכעת נפתח בגלל משהו. או מישהו. …" (עמ' 223)

אנשים שנעלמו מחייה עם תום המלחמה נראו בסביבתה שוב, מפגשים ארעיים ומקריים, או שמא לא מקריים. נדמה לה שעוקבים אחריה, היא מקבלת הודעות מאיימות לא ברור ממי.

ההווה של אנגליה המתאוששת לאיטה מן המלחמה שוב לא נראה בטוח. לפחות לה.

את הספר הזה, Transcription , קראתי  בשפת המקור, מעט אחרי צאתו לאור, וזוהי קריאה שניה בו, הפעם בשפתי שלי.

יש משהו נוח בחזרה לספר מוכר; מתגלים בו רבדים שאולי החמצתי בקריאה הראשונה, מתבהרים עניינים נוספים, ויש איזו הנאה של חזרה אל המוכר והידוע.

אנגליה של מלחמת העולם השניה היא נושא החוזר לא מעט אצל אטקינסון, ותענוג צרוף לקרוא (גם) בספר הזה.

ועוד אמירה אחת שליקטתי לי בזמן הקריאה:

…כשמדובר בכאב, שום מטפורה אינה מוגזמת. מוות הוא דבר נורא, ואין מנוס מהצטעצעות מסויימת." (עמ' 28)

מומלץ