בימי החורף, כשהיינו חוזרים מבית הספר באוטובוס הצהוב, החלונות מכוסי אדים ובחוץ גשם שוטף, תמיד תמיד הגשם היה נעצר בערך כשהגענו לצומת סעד.

לא שלא ירד לנו גשם בחורף; לעתים ירד כל כך חזק עד שהגשרון בכביש הכניסה לקיבוץ קרס, ואז היינו זוכים לכמה ימי חופשה בלתי מתוכננים, ואם לא ריחמו עלינו, נאלצנו לצעוד עד הכביש למטה, כדי להגיע לאוטובוס.

גם בכפר הזה, שאין לו שם, אך לפי כל הסימנים נמצא בעמק יזרעאל, לא יורד הגשם. בכלל. נעצר תמיד בצמרות הברושים, משאיר את הכפר ושדותיו, מטעיו וגינותיו מצפים לו. כאילו קללה ירדה על המקום.

פה בעמק הזה, איפה שהאוויר עומד בקיץ כמו דייסה, ובחורף העצמות קופאות עם הגשם וגם בלעדיו, אין זמן להתחיל ולחשוב איפה טעינו."

כן, גם את העמק הזה אני מכירה די מקרוב; אמנם לא את במושבים שבו, אבל כן את החום המצמית של הקיץ, כזה שאי אפשר לעשות בו דבר בצהרי היום, וגם הערב מביא עמו רק מעט נחמה. את היובש, את המחצבה שעל הגלבוע, את הדרכים הצדדיות.

ובכפר הזה, כמו בלא מעט כפרים, שולט הועד הנבחר. והועד הנבחר שולט במכסות המים, ובחלוקתם, קובע איזה משק יחיה ואיזה ימות, מי יתפרנס ומי יחזר על הפתחים. (גם בקיבוצים היו אותם אנשים חשובים ששלטו בכל מיני דברים ועניינים, ועל פיהם ישק דבר, והכי כדאי להיות מקורבים לאלה, אבל זה כבר עניין לסיפור אחר).

ובצוק העתים נבנית הרחבה, ואנשים מחפשים להם מקורות פרנסה אחרים, אולי חדרי אירוח, או עבודות זמניות.

שתי אחיות שעזבו את הכפר כבר מזמן, כל אחת מסיבותיה, אבל להשאר לא יכלו. למען האמת, החליטו שלא לחזור לעולם. לשתיהן בני זוג שהמלה "בעייתיים" קטנה עליהם.

עכשיו הן חוזרות. האחת הרה ללדת. בעלה לא לגמרי בתמונה, או שכן, לא ברור. היא צריכה ללדת בכל יום. להריון הזה נלווה סוד.

השניה מבקשת לערוך את חתונתה בכפר, בבית סבתה. וכבר הוזמנה מארגנת חתונות, וכיבוד ושמלות. והחתן כלל לא שותף בהכנות. נראה שכלל לא יגיע, אבל היא לא מפסיקה לארגן ולהתארגן.

אבל סופי נמצאת פה מספיק זמן, יותר מדי זמן, כדי לדעת שגשם דווקא יורד בספטמבר ולא לעיתים כל כך רחוקות, והוא תמיד מתחיל בדיוק כשלא מצפים לו – מתגנב בערב אחרי שכבר תלית שלוש כביסות, מתחיל לטפטף בבוקר בדיוק אחרי שהשקית את הגינה, ומכה בך כשאת לא לוקחת מטרייה או מחכה בתחנת האוטובוס בשמלה דקה ובנעליים לא מתאימות."

וישנם ההורים של הכלה שצריכים לשוב משליחות אקדמית בלונדון.

והסבתא, אגרנית כפייתית, יש לה הרגשה שמשהו לא בסדר בהריון, ומשהו לא מסתדר בחתונה. והסבא שיש לו אוסף של חרבות.

אלה שנשארו מאחור ולא עזבו מעולם.

והסודות. הסודות שעד שלא יתגלו, הגשם לא יגיע.

מי שלא זוכר חי כל הזמן בלי לחשוב על אתמול או על המחר, שהרי מהו זיכרון אם לא הוכחה לכך שהיית פעם ועכשיו אתה אינך."

ספר על סודות הנגלים בסופו של דבר, ועל החיים בכפר, לכאורה פסטורליים, אבל רק לכאורה.

ספר הכתוב נפלא באמת, ורק דבר אחד בו הפריע לי, בסופו.
ספרים שסופם או הפתרון שלהם נעוץ במשהו על-טבעי, לאחר שכל הספר עסק בכאן ובעכשיו וברציונלי, יש בהם משהו מלאכותי קצת; פתרון כאילו מאולץ.

אבל הכתיבה הנפלאה והסיפור מפצים גם על זה.

מומלץ.

הטבה מיוחדת לקוראי הבלוג בחנות "המגדלור" ברכישה טלפונית או בחנות