הזמן – לא ידוע; המקום – לא ידוע; התפאורה – דירה ובה חלל משותף וארבעה חדרי שינה, מקלחת ושירותים; המשתתפים – ארבעה, שלושה גברים ואשה אחת; אין להם שמות, רק כינויים, אין להם דלת לצאת ממנה, אין להם מקום ללכת אליו. יש להם רק האחד את השני, ויש מערכת חוקים שעליהם לציית לה בכל עת, ואם איזה חוק מופר מיד יפצחו הרמקולים בהודעות על הפרת האיסור ותזכורות.

המקום הזה, שאין לו שם ואין לו זמן הוא הרקע לסיפור וגיבור הדיסטופיה של קובי ניב. מיקרוקוסמוס שאין זה ברור לאיש מה סיבתו, איך נוצר, מתי, מה קורה מחוץ לו, מה יקרה בעתיד.

ארבעה אנשים – זה המכונה רוברט, היודע מהם כל החוקים והמקפיד כי כל היתר יצייתו. לא-שומע, כשמו כן הוא, לא שומע כל כך טוב, כנראה איש טוב, מתמרד לעתים, אבל בשקט, לא יותר מדי, כנגד הכללים. שלולית, האשה היחידה, שהחליפה את הדיירת הקודמת, שמשהו קרה לה, ולכן הוצאה מהדירה ושלולית נכנסה במקומה. והמספר – מישקה, קיצור של מישקפופר, משום שהוא מרכיב משקפיים.

מישקה קבל פעם מתנה משלולית בובה של תוכי, החוזרת על כל משפט שאומרים לה, והתברר לו כי בצורה מסוימת ניתן להקליט ולשמור בה הקלטות, והוא מספר לנו, השומעות והשומעים העתידיים, אם נדע ללחוץ על הכפתורים הנכונים, אם נמצא את התוכי הזה.

…אני בעצם לא יודע אל מי אני מדבר. מי אתם בכלל. מי ישמע את זה, איך זה ייצא מפה בכלל. אני למשל אף פעם לא יצאתי מפה. אף פעם. כל החיים שלי אני רק פהף בדירה הזאת שלנו, דירה תשע-שבע-שבע, שאנחנו חיים בה אף פעם לא יצאתי מכן ואני בן ארבעים וארבע .אנחנו סגורים כאן. אי אפשר לצאת. גם אסור וגם אי אפשר. …" (*)

הם גם לא ממש זוכרים מה הם היו, פעם, לפני שנכנסו לדירה הזאת, אין להם מזכרות מפעם, חוץ ממשהו קטן שיש לכל אחד. ה"הם" בחוץ בוחרים לכל אחד את המוזיקה שישמע, יש להם ערוצי טלוויזיה, יש להם חלון לשכונה שבחוץ, יש להם, כאמור, חדר שינה לכל אחד, ובלילה, בשנתם, נמחקים להם כל הזכרונות של פעם, לפעמים גם של ההווה, כל מה שיאיים על הסדר הנוכחי, וכל המחשבות, אין להם חלומות. המזונות מגיעים בשעות קבועות בכל יום, על פי העדפותיהם, שנקבעו, ככל הנראה, על ידי אותם "הם".

החיים שלהם נעים בין אוכל, צפיה בסרטים, צפיה בשכנים, האזנה למוזיקה ושינה. בין לבין הם מנסים, לעתים להבין את מצבם.

לא שומע אומר שאנחנו, שהידרה שלנו הזאת, שאנחנו בעצמנו גן-חיות. שמביאים לפה את הילדים של החייזרים או הרובוטים או האנדשים, האנשים החדשים, אלו ששולטים עכשיו בכדור הארץ שלונ, שהיה שלנו. שהילדים שלהם יראו, דרך החלן פה,.. שיראו איך נראו האנשים הישנים, אנחנו, ששלטו לפניהם בכדור הארץ. …
הרי מישהו מחזיר אותנו כאן. אבל אנחנו לא יודעים מי. ולמה דווקא אנחנו ובשביל מה. …"

הספר הזה יצא לאור בתקופה בה הזכרונות מן ההסתגרות הכפויה, "הסגר", טריים עדיין, ולא קשה היה לקוראת לדמיין לעצמה את עצמה בתוך מקום שאין בו זמן עבר או עתיד, אלא הווה מתמשך, עם חברת אנשים אקראית, חוקים שחלקם לפחות נראים בלתי הגיוניים, ובלי כל הסבר למצב.

מובן שאין המצב דומה, לפחות לא לגמרי, אבל בהחלט יש מקום להשוואות.

ספר שכזה מטיבו הוא סטטי, משום שכל האירועים בו חלים בחלל מוגבל והדמויות קבועות.

בנקודת זמן מסוימת הפעיל הסופר, בתפקידו כבורא העולם הזה, את יכולותיו, על מנת לגרום לשינוי בעלילה, וגרם לאתחול המערכת. בנקודת זמן אחרת החליף הסופר, בעטותו אותה אדרת את אחת הדמויות.

שני השינויים האלה "התניעו" שינויים בעלילה, תחילה מינוריים, ובהמשך היוו, כל אחד במקומו מסוט להובלת הספר למקום אחר, לשינוי, עד לסופו של הספר, שיש בו, אולי, מעט תקווה (ואולי לא).