מדי פעם, בפורום ספרים כזה או אחר (ואני חברה ובכך וכך קבוצות, אבל מי סופרת), עולה השאלה – איזה ספר השפיע עליך ואיך. ותמיד אני נזכרת בספר שגרם לי להסתכל אחרת על הכוחות המניעים את המחאות החברתיות למיניהן, ובספר שלוחש לי כל הזמן באוזן – פרופורציות!, את סובלת? זכרי את ג'וד. לא מזמן מצאתי עצמי מחפשת לימודי אגיפטולוגיה בעקבות איזה ספר אחר, כך שאם שואלות אותי איזה ספר השפיע עלי, אני מודה שאני מאד נוחה להשפעה.

בספר הזה מצאתי עצמי מגגלת ומחפשת מרכז נופש ייחודי, סגור, שבו תותאם לי תזונה מיוחדת ויותאמו לי טיפולים מיוחדים, כל אמצעי התקשורת עם העולם החיצון יילקחו ממני, ואעבור איזושהי מטמורפוזה נפשית, שאף תשפיע על הגוף, כמובן, ואצא משם אשה אחרת. לא מצאתי כזה, רק משהו שהוא בערך ועל יד וכללי יותר. וממילא כשהמשכתי לקרוא בספר ויתרתי על שהות במקום שכזה. זה קצת מפחיד.

תשעה אנשים, לא כולם זרים זה לזה, יש ביניהם שני זוגות נשואים, כשאחד מן הזוגות אף הגיע עם בתו, אשה צעירה בראשית חייה הבוגרים, ועוד ארבעה זרים לגמרי. אנשים ונשים בגילאים שונים, במקצועות שונים, במקומות שונים בחייהם, עם משאבים המאפשרים להם שהות במקום שכזה (לא זול), וכל אחת ואחד מהם עם בור משלו/משלה בנשמה. משהו שצריך תיקון, משהו שיעשה את החיים לבעלי משמעות, לפחות מסוימת.

ישנה פרנסס ולטי, סופרת של רומנים-רומנטיים-רבי-מכר (בת דמותה החלקית של הסופרת?), שמכירות ספריה האחרונים בירידה, שספרה האחרון נדחה על ידי ההוצאה לאור הקבועה שלה, שסוף סוף פנתה לקרוא איזו ביקורת על איזה ספר שלה, דווקא מן המוצלחים, והביקורת היתה כמעט קטלנית, היא אף פעם לא קראה ביקורות, העדיפה לא לדעת.

אבל עולם הספרות כולו משתנה, והעורכת הקבועה שלה התחלפה באשה צעירה ונמרצת עם דעות מוצקות כיצד ספרים צריכים להכתב.

ואז המשיכה אשלי וסיפרה לפרנסס שבספר הבא שלה צריך יותר סקס, הרבה יותר סקס, ושברור לה שפרנסס תצליח בזה! אשלי הייתה בטוחה שפרנסס יודעת שהשוק משתנה…" (*)

ולא די לכתוב ספרים, צריך להראות בגם נוכחות ברשתות החברתיות, ליצור לך דמות וירטואלית שתמשוך עוקבות, כי סתם לכתוב ספרים זה כבר לא מספיק.

…המעריצות שלך צריכות לראות אותך בטוויטר ובאינסטגרם ובפייסבוק – זה המינימום. חוץ מזה, נשמח שתתחילי לכתוב בלוג וניוזלטר ואולי כמה ולוגים באופן קבוע? זה יהיה כל כך כיף! זה כמו סרטים קטנים!"

חוץ מאלה היא אשה לבדה, כזו שמעולם, למרות שני נישואיה, לא ילדה ילדים, ובזמן הזה היא די לבדה בעולם. היא גם הגיעה לגיל שמלווה בגלי חום אימתניים, וכל גופה זועק לשינוי.

בן וג'סיקה צ'נדלר , זוג צעיר, יחסית. סכום כסף גדול שנפל בחלקם יום אחד שינה את כל חייהם, גרם להם להתרחק האחד מהשניה. עכשיו הם כאן, ב"בית הרוגע" לנסות לאחות את מה שנשבר, אם רק אפשר. הם לא יודעים מה בדיוק יהיה שם, ב"בית הרוגע", אבל הפרידה מהמכונית החדשה המופלאה שלו , הלמבורגיני הצהובה, חלום חיים שהתגשם, קשה על בן עד מאד. ג'סיקה צריכה להפרד מהרשתות החברתיות.

היא לא הצליחה להיפטר מהתחושה שאם אינה תופסת את הרגע בטלפון, הוא לא באמת קרה, הוא לא באמת נחשב, אלה לא החיים האמיתיים. היה ברור לה שזה לא הגיוני, אבל היא לא הצליחה להימנע מזה…"(*)

נפוליאון, הת'ר וזואי מרקוני, זוג ובתם בת העשרים, תיכף עשרים ואחת. הוא מורה, היא מיילדת, פעם היה לזואי אח תאום. כבר אין. הם הגיעו לקראת יום ההולדת של זואי, ושל זאק, לו היה חי, משום שבכל שנה היום הזה קשה וכבד על כולם, כבד עד אימה. זואי חשה שעליה להיות עם הוריה ביום הזה, ומשום כך בחרה שלא לנסוע עם בני גילה לחופשה. הוריה זקוקים לה.
והיא להם..

לארס לי, עורך דין. גבר יפה תואר, והוא יודע את זה. את גופו הוא מטפח באדיקות, ו"בית הרוגע" הוא עוד אחד בשרשרת הריטריטים שהוא לוקח. כי הוא יכול להרשות לעצמו.
את בן זוגו השאיר בבית, כי זה המקום שלו, ואין בלתו.

טוני הוברן, איש גדול ושמן. כשפרנסס נתקלה בו לראשונה, בדרגה ל"בית הרוגע" הוא נראה לה כמו רוצח סדרתי במסווה. על כן התפלאה ונרעשה כשראתה אותו בין אורחי המקום. טוני רק רוצה לרזות, להחזיר לעצמו את גמישות הנעורים של פעם, את הגוף האתלטי.

כרמל שניידר, אמא לארבע בנות, שבעלה עזבה לטובת מודל חדיש יותר. כך היא מרגישה בינה לבינה. והיא עצובה ונטושה. בעלה לשעבר הגדיל לעשות והזמין, יחד עם אשתו החדשה, את ארבעת הבנות לטיול בפריז. היתה לה ברירה? היא היתה מוכרחה להסכים. אסור לה להראות ממורמרת, או כועסת.

…חיוני שהרעיה הננטשת תשמור על כבודה, אסור לה ליילל ולהתייפח חוץ מאשר במקלחת, כשהילדות בגן ובבית הספר, והיא לבד בפרוורים עם  כל הנשים המייללות והמתייפחות האחרות. לרעיה הננטשת אסור להיות כלבה או מגעילה לרעיה החדשה והמשופרת. היא חייבת לסבול בשקט ובלי לפתח פרצוף חמוץ. ועדיף לכל הנוגעים בדבר שתהיה רזה." (*)

תשעה אנשים ונשים שנפגשים, במקום שהוא זר לכולם, שיש בו מנעמים של בית מלון מן המעלה הראשונה, שיש בו הבטחה לחיים טובים יותר אחרי.

אלא שמשהו השתבש. משהו בפרוטוקול הטיפול לא "עבד" ואולי הפרוטוקול היה בעייתי.

וכן, אפשר לצאת מ"בית הרוגע" עם תובנות חדשות, ואולי לאמץ הרגלים חדשים ואפילו קצת להשתנות.

או, שאולי אי אפשר לצאת?

מוריארטי כותבת, שוב, ספר מרתק, משעשע, מותח, מצחיק, רציני, עם כמה תובנות על החיים. לא כבד מדי, לא ארוך מדי, כזה שאפשר יהיה לעשות ממנו (עוד) סדרת טלוויזיה מוצלחת. ועדיין, בסוף הקריאה נשאר מין טעם של עוד, עוד ספר שכיף לקראו.

… את אף פעם לא משנה את המראה שלך בשביל גברים, את משנה אותו בשביל נשים, כי הן אלו שעוקבות מקרוב אחרי המשקל והשיזוף של האחרות נוסף על אלה שלהן, הן אלו שלכודות איתך בקרוסלה המגוחכת של אובססיית המראֶה, שהן לא יכולות או לא מוכנות לרדת ממנה. …" (*)