מתישהו, קצת אחרי שהקורונה השתלטה על חיינו התחלתי לנהל מין סוג של יומן. ידעתי שארצה יום אחד להזכר מה קרה בימים האלה, ומתוך הכרות של כך וכך שנים עם עצמי ידעתי שלא מעט מן הזכרונות יודחקו, כי בסך הכל יותר נעים לא לזכור את כל החרדות והפחדים, את הסגרים, את הלבד.

קצת אחרי שנכנסה הקורונה הגיע ליל הסדר. זה שרובנו ערכנו עם עצמנו, כמה התגנבו לחגיגות משותפות, והגדילו ראשי המדינה שצפצפו על התקנות וחגגו במסגרת משפחתית. בעצם, אלה הדברים שאני זוכרת מאותו ליל סדר, את הזלזול של קברניטי המדינה בנו.

אז הצצתי ליומן הקורונה הפרטי ומצאתי בו :

את ליל הסדר חגגתי לבד. הכנתי ארוחה חגיגית, שתיתי יין טוב. ברדיו שידרו את ליל הסדר בנוסח יהודה שרת, דומה לזה שחגגתי בכל שנות ילדותי, אז הצטרפתי למקהלה."

גם מיכלי, המספרת בגוף ראשון את כל הספר הזה, חגגה את ליל הסדר לבד. היא לא באמת הכינה ארוחה חגיגית, רק צנצנת של גפילטע פיש ויין זול מהסופר השכונתי, כי אולי יקראו לה לסורוקה, היא מתמחה במחלקת יולדות, ואז לא תוכל לחגוג את כל ליל הסדר. ובכלל – מי חוגגת לבדה את ליל הסדר? מי עורכת שולחן וקוראת בהגדה כשהיא לבד, ושבכלל תיכף יכולים לקרוא לה?

וכשאת רווקה שגרה בדירה שכורה בבאר שבע, כשהחבר שלך ואת נפרדתם לא כל כך מזמן, החבר הראשון, היחיד שאי פעם היה לך, שהיה לך לא רק בן זוג, אלא בית ומשפחה, אין לך באמת סיבות לחגוג.

כל העיר נראית נטושה, למרות שכולם באותו סגר בדיוק, וכולם צריכים להשאר עם המשפחה הגרעינית.

… אפשר היה לראות אנשים יושבים לשולחן הסדר, אבל הכל היה סגור עכשיו ולא שמעו אותם שרים את שירי החג ומברכים על האוכל. היתה אווירה של  מלחמה ברחוב, לא של חג…."

את נגינת הכינור של השכן קשה היה להחמיץ, ובהחלטה כמעט גחמנית דפקה על דלתו.

ומכאן? מכאן יוצא הסיפור, מאותה פגישה גחמנית משהו, הלוקחת את הקוראת אל עולמה של מיכלי והמשפחה שהיתה לה פעם והיום כבר פחות, ושל יפים, השכן הכנר, שבא מאוקראינה והשאיר שם משפחה, ואל המחול האינסופי שבין גבר לאשה, צעד קדימה ושניים אחורה ולהיפך.

אל הגילויים הנילווים אל ערב שכזה.

ואל האהבה, או התקווה לאהבה.

כי תמיד, בסוף, צריך איזושהי תקווה.

ספר צנום,  המכיל בתוכו עולם ומלואו, ואף יותר מעולם אחד.

וכולו תענוג צרוף לגמרי.

מומלץ