יש ספרים כאלה, בטח נתקלת באחד או יותר מהם, שבפרק השני את מבינה שאת צריכה מפה, או אילן יוחסין, משהו שיספר לך מיהו מי ומיהי מי, ובכל פעם שתיתקלי בשם כלשהו, ובדיוק שכחת את ייחוסו המשפחתי של בעל השם הזה, תוכלי ללכת לאילן היוחסין או למדריך השמות ומיד לשייך את השם למה שאת זוכרת, להנהן לעצמך בהבנה ובסיפוק, ולהמשיך הלאה בקריאה.

ג'ניפר קרוזי לא הכינה מפה, או אילן יוחסין, או מדריך לשמות. סמכה על זכרונן של הקוראות.

ולכן נאלצתי להכין לעצמי בצד רשימה של כל הגיבורות והגיבורים בספר הזה, ולתת בהם סימנים. אלא שמיד צצה בעיה אחרת; הזיוף. לא מעט מן הגיבורות, וגם כמה גיבורים, עוסקות בזיוף ציורים,  או בזיוף אחר, ויש להן גם אלטר-אגו, אישיות אחרת.

לא זאת אף זאת, חוץ מהיותן של הגיבורות בעלות יותר משם אחד, זה הרשמי שניתן להן בתעודות, וזה שהן אימצו מכורח אמנות זו או אחרת, הרי שבשיח בין, נאמר, אחת מהן לאחד הגיבורים, הן והם נוטים להעניק כינויים שונים, על פי הדמות שאימצו באותו הרגע, בדרך כלל דמות מאיזה סרט; כי גם לא מעט ציטוטים מסרטים יש בספר הזה.

בקיצור – סלט של דמוית ושמות, ואיכשהו הייתי צריכה לצלוח אותו ולדעת מיהו מי ולמי הוא שייך, עד סוף הספר. הרשימות בהחלט עזרו, כמעט לגמרי. עדיין יש דמות אחת או שתיים שלא ברור לי לגמרי מאיפה צצו.

ואחרי כל אלה –  לספר עצמו, העוסק, איך לא, באמנות הזיוף.

לא פעם אנו קוראות בעיתון כי התגלה ציור זה או אחר של איזה אמן שמת כבר כמה מאות שנים, ואז נעשים מבחנים שונים ומשונים כדי לקבוע האם הציור אכן צויר על ידי האמן המדובר או שמא זהו זיוף מוצלח; ולעתים מתפרסמות ידיעות על כך שציור מסוים, לעתים אף כזה התלוי במוזיאון זה או אחר, וזכה לתהילת עולם, מתגלה כי זהו בעצם זיוף שכל המומחים לא הצליחו לזהות במועד, וכך נמכר ונקנה הציור במחירים גבוהים ביותר, רק כדי לגלות, ובכן, שהציור אינו מה שהוא מתיימר להיות.

שיעור קטן באמנות הזיוף ניתן כבר בתחילת הספר – מטילדה גודנייט מסבירה לדייבי דמפסי מהן השיטות המוכרות לזיופים ומספרת לו, על הדרך, אנקדוטות שונות על זיופים אלה ואחרים.

..גם על האומנים אתה לא יכול לסמוך.  היו מביאים לפיקאסו ציורים לאימות, ואם זה היה ציור שהוא צייר אבל לא אהב,  הוא היה מתכחש לו.  אבל אם מישהו אחר צייר והציור היה מוצא חן בעיניו  – הוא היה מכריז עליו בעלות… "

משפחת גודנייט מחזיקה גלריה לאמנות; פעם נקראה המשפחה ג'ורדנו, ויש לה מורשת של כ- 400 שנים של זיופי ציורים.  חלקם נמכרו, או נמסרו לאנשים אלה ואחרים, שלעולם לא יבדקו אותם, משום שהגיעו אליהם בדרכים לא לגמרי חוקיות, ועל כן לא יבקשו לבדוק את האותנטיות של ציור זה או אחר. ובכלל, מי ששילם מחיר גבוה על ציור יעדיף שלא לדעת שאין זה הדבר האמיתי.

אנשים לא אוהבים שעושים מהם צחוק,  ..הם יעדיפו להמשיך להאמין להונאה במקום לרדוף אחרי מי שהונה אותם "

אביה של מטילדה, טוני, הלך לעולמו לפני כך וכך שנים והותיר את בנות המשפחה, אשתו, בנותיו עם הגלריה ועם משכנתא ענקית.

מטילדה מוצאת את פרנסתה בציור על קירות בבתים של עשירים ועשירות, שרוצים את החמניות של ואן-גוך, למשל, על קיר זה או אחר בביתם. העתק מקורי של האמנית.

זיוף נוסף שהמשפחה, לדורותיה, עוסקת בו, הוא המצאת ציירים, ומכירת ציוריהם, תוך אישור האותנטיות של הציורים הללו.

הארוע ש"התניע" את עלילת הספר הזה הוא מכירת אחד הציורים, המיוחס לאמנית צעירה שהלכה לעולמה, בתו של צייר אחר, ידוע יותר, והרדיפה אחר הציור שנמכר, כדי שהזיוף לא יתגלה.

כדי להוסיף עוד קצת לבלבולה של הקוראת, נוספים עוד ועוד אנשים ונשים לעלילה, הופכים אותה למסובכת יותר ומשעשעת הרבה יותר, עד כדי כך שמצאתי עצמי לא פעם מחייכת מאיזה משפט או ארוע מינורי במהלך הספר.

ישנה קליאה, אשה יפהפיה, קטלנית על-פי  הלכתנו, משום ששני בעלים כבר קברה, ועדיין לא הפכה לעשירה מספיק כדי שתוכל לפרוש, ועל כן היא מנהלת רומן עם מייסון, אספן אמנות מסוג מסוים (כזה שלא מבין הרבה), ומנסה לגרום לו להציע לה נישואין. משום כך היא נענית לכל בקשותיו, מסתובבת במוזיאונים, מטפחת את עצמה ומחפשת עבורו ציורים מיוחדים.

אבל הוא רק רוצה ארוחת בוקר.

…ארוחת בוקר. הוא רצה שהיא תבשל. היה לה עור צח מושלם, מידת הבגדים שלה הייתה אקסטרה סמול, היא הכירה כל תנוחה מינית שגבר בן למעלה מחמישים עשוי לרצות,  הקפידה תמיד להיות עליזה, תומכת, מחמיאה ומשתוקקת כשעלה הצורך, ועכשיו הוא רוצה ארוחת בוקר ? בחיי אלוהים , אם היה לה כסף היא הייתה מתנזרת מגברים לצמיתות .."

איב, אחותה של מטילדה תורמת לפרנסת המשפחה בהופעותיה הליליות במועדון לילה מסוים, בו היא עוטה על עצמה דמות פתיינית המפילה ברשתה, אם רק תרצה, כל גבר מזדמן.

גוון, אמן, מנהלת את הגלריה, ולא לגמרי מתגעגעת לטוני. אולי קצת. היא בעיקר רוצה שיניחו לה לנפשה.

וישנם גם נאדין ודייבי, מייסון פיפס וסיימון, אנדרו וג'ף, אית'ן,  רונלד אבוט, פורד בראון, ועוד ועוד, ואת כולם כדאי לזכור לאור כך הקריאה, אחרת צריך לחזור להתחלה (מן הסתם אחזור יום אחד), או לנהל רשימות.

גם רומנטיקה ואפילו סקס יש בספר הזה. בדרך כלל משובח למדי, עם מעידות קטנות פה ושם, וברור לקוראת מי תהיה עם מי בסופו של הספר, כי זה טיבם של הספרים הרומנטיים האלה; לעשות נעים בלב עד סופם.

ואם ברומנטיקה עסקינן, הרי שישנו מתכון ללכידת הבחור שאת מעוניינת בו (בעיקר אם את בת עשרה, ועדיין לא עמדת לגמרי על דעתך):

…אחת,  תגרמי למטרה לחייך … שתיים, תגרמי לו להגיד כן. לא משנה למה  …. אם הצלחת לגרום למישהו להגיד כן על משהו, עולה הסבירות שהוא ימשיך להגיד כן. את מבססת פה דפוס . בהמשך הוא יקשר שיחה איתך עם הסכמה . ואז, שלוש , עוררי בו תחושת עליונות.  זה יגביר לו את הביטחון והוא יהיה פחות זהיר …. תשאלי אותו שאלה שהוא ידע לענות עליה . הוא ירגיש שהוא יותר חכם ממך….  בארבע את נותנת לו משהו. למשל מחמאה. או חצי ממתק שוקולד מארוחת הצהריים שלך. משהו שיגרום לו לחשוב שהוא זה שמוביל בשיחה …. בחמש את מבקשת מה שאת רוצה אבל עושה את זה ככה שהוא יחשוב שאת עושה לו טובה שאת לוקחת את זה …"

הספר הזה, כאמור, העלה חיוכים על פני ושמחה בלבי, מתחילתו ועד סופו, ושוב שמחתי שאני סומכת על טעמה הכה מצוין של דורית תמיר, המתקשה מאד לאכזב אותי.

מומלץ לגמרי, לסוגו.

ועוד משהו, לספר הזה נלווה פלייליסט  חמוד ומושקע, וכדי שלא נתאמץ לחפש כל שיר ושיר המוזכר בו, יש בתחילת הספר ברקוד המפנה את הקוראת לרשימת ההשמעה ביו-טיוב.

וגם זה תענוג בפני עצמו.