שלמה מועלם מבקש לתעד את ההסטוריה של משפחתו ובעיקר של הוריו, ששון וסועאד.  הוא מבקר תדיר בביתם, ובכל ביקור שכזה מקשיב לסיפורי אמו, ולעתים גם לסיפוריו של אביו, ואף מתעד במצלמת וידאו.

ההורים היגרו, כמו רבים אחרים, מעיראק לישראל / פלסטין,  מחוסר ברירה או מתוך אמונה כי  המקום הזה אליו הם מהגרים הוא המקום בו עליהם לחיות, אך לבם ונפשם שואפים, לעתים, אל המקום שהשאירו מאחור.

ההורים כבר מבוגרים. מבוגרים מאד. מצבם הבריאותי הולך ומתדרדר, ויש למהר ולחלץ סיפורים מ"שם" לפני שלא ניתן יהיה לעשות כן, בין אם משום זכרונם ההולך ומתדרדר, אם משום בריאותם ההולכת ומתמעטת.

והסיפורים, עיקרו של הספר, פותחים בפני הקורא/ת עולם לא מוכר , עולם שהושאר מאחור, ערים ועיירות, מעמדות, יחסי השכנות. עיראק שבזכרונות של מי שהיו שם, עולם כמעט עלום, ודאי בפני מי שאין לו שורשים ומשפחה משם.

בין פרקי חייה של המשפחה והמשפחה המורחבת (לטובת הקוראת שאיבדה דרכה בין כל הדמויות, ניתן מפתח ואילן יוחסין בסופו של הספר), גם המיתוסים, המסורות  וההסטוריה של הקהילה היהודית בעיראק, קהילה ששורשיה  עתיקים למדי.

במקביל לסיפורים והתיאורים של החיים בעיראק, מוסיף המספר את סיפור חייו העכשוויים, וההסטוריה המסופרת לו נכרכת לעתים בהסטוריה הפרטית שלו.

געגועים לעבר שהיה,  למה שיכול היה להיות, יחד עם ההשלמה עם הגורל, עם המקום אליו הוליכו החיים את הוריו של המספר, בעיקר את אמו, מי שנולדה לעולם פטריארכלי, שמעולם לא למדה קרוא וכתוב, משום שהשכלתן של נשים אינה חשובה, אבל חכמת החיים שהיא נושאת עמה לא תסולא בפז.

פרגמנטים, קטעי חיים, קטעי סיפורים נארגים לתמונה צבעונית ורועשת, סיפורי החיים והמתים, סיפורים דרכם לְמֵדָה הקוראת איך נראו חיי היומיום, במקןם שהוא זר לה לגמרי.

ורק עניין אחד הפוגם בהנאה שיש בקריאה – העריכה, או שמא, העדר העריכה; אין זו הפעם הראשונה שאני מלינה על העדרה הבלתי מובן של העריכה, עריכה שהיתה מהדקת את הסיפור, שהיתה מזרימה אותו ללא הפרעות מהחל עד כלה.
ואין זה ברור לי כלל, מדוע מוותרים המו"לים (לא כולם, כמובן) על החלק הכה חשוב הזה בהוצאתו של ספר לאור.