זהו ספר שלישי בסדרה של ספרים  המובאים מפיה של מספרת, שהיא סופרת, פיי שמה; קדמו לו "קווי מתאר" ו- "מעבר" . כמו בשני הספרים הקודמים, המספרת נוכחת בעיקר כמאזינה, והקוראת מתוודעת לבני שיחה של הסופרת, ולסיפורי חייהם, או חלק מחייהם, במעין פרגמנטים שאינם בהכרח קשורים זה לזה, או לא קשורים זה לזה כלל, והקשרים בין הסיפורים נעשים דרך מעשיה של הסופרת, עליהם היא מדווחת.

ואגב, בניגוד לכל מיני סדרות ספרים היוצאות לאור בעת האחרונה ורצוי מאד לקראם לפי סדר הוצאתם, גם אם אין באמת צורך בכך, הרי שאצל קאסק, אין כלל צורך לקרוא את כל הספרים, או לקראם לפי סדר הוצאתם, כי ההמשכיות מופיעה כל כך בשוליים, עד שהיא נעלמת כמעט קליל.
ואין באמור כאן כדי לפטור מי מן הקוראות והקוראים מקריאת כל הספרים המצויינים האלה.

פיי נוסעת הפעם לפסטיבל ספרותי שמתקיים באיזו עיר נדחת למדי, המקיימת פסטיבל שכזה פעם בשנה, באותו המלון, המרוחק מעט ממרכז העיר,  עם סדר יום דומה, עד כדי חזרה לאותה המסעדה בכל שנה, כך שהמשתתפים הקבועים כבר מכירים  את מעלותיה ומגרעותיה. פסטיבל בתקציב מועט ומהודק כך נראה.

מאחר שזהו פסטיבל העוסק בסופרים ובסופרות, הרי שלא מעט דברים נשמעים בו בענייני ספרות וספרים.

האנשים והנשים עמם היא נפגשת, סטודנט צעיר המלווה את באי הפסטיבל, הסוכנת הספרותית שלה, עיתונאים, המו"ל שלה, עיתונאית תרבות מן הטלוויזיה, כולם דנים  בענייני ספרות, או מספרים לה את סיפורי חייהם, והיא מלקטת אותם ומספרת אותם לנו.

…קשה לעבור במערכת החינוך בלי להתמודד עם טקסט מיושן זה או אחר, ובעיני רוב האנשים מעשה הקריאה מסמל אינטליגנציה, כנראה מפני שבשנים המעצבות הם לא נהנו מהספרים שנאלצו לקרוא או לא הבינו אותם. קריאה מקושרת גם עם מוסריות ועליונות מוסרית, עד כדי כך שהורים חוששים שמשהו לא בסדר עם הילד אם הוא לא קורא, אבל אותם הורים מן הסתם שנאו ללמוד ספרות בעצמם. …" (עמ' 34)

לא מזמן אמרה לי חברה אחת, שלפעמים היא ממש מתפלאת איך בחרתי חלק מן הספרים שאני קוראת, והכוונה, כמובן, לספרים ה"קלים" יותר; עניתי לה שלפעמים גם אני מתפלאת על עצמי, בעיקר כשיש ביניהם ספרים שכתובים כל כך רע, ואף-על-פי-כן, אני קוראת בהם עד הסוף, משום שיש ספרים שאני נוטשת במהלך הקריאה (אם כי זה אינו מדד לכלום, גם ספרים "נחשבים" יכולים להנטש על יד באמצע הקריאה, משום שאני מוצאת עצמי נאבקת בעצמי להמשיך לקראם, ובשביל מה? הרי יש כל כך הרבה ספרים שאני עוד רוצה לקרוא). ואמרתי שחלק מן הספרים האלה, אלה הכתובים טוב מספיק כדי לעורר את סקרנותי, ממלאים איזה צורך של "איוורור" ומנוחה בין ספרים רציניים ומעוררי מחשבה. ספרים ה"מאווררים" האלה זוכים לא מעט להצלחות מסחריות, שאין להן שום קשר לאיכות הספרים, או למשקלם הסגולי.

בין בנות שיחה של פיי נמצאה גם מי שדברה על ההבדלים בין ספרים מסוגים שונים, וכיצד היא מוצאת עצמה חוזרת לקריאת  הקלאסיקות הישנות ששרדו את מבחן הזמן, ומתרחקת ככל יכולתה מספרות מודרנית.

… הצונאמי של ההצלחה המסחרית מתפשט ברחבי עולם הספרות, אף שלתחושתה הזיווג בין שני העקרונות – המסחר והספרות – אינו בריא במיוחד. שינוי קל בטעם הקהל, אמרה, החלטה פזיזה לבזבז את הכסף על משהו אחר, וכל העסק – הפרויקט העולמי של המו"לות והתעשיות הנלוות לה – עלול להיעלם בן רגע ולהותיר רק את הסלע הקטן של ספרות אותנטית, כפי שהיה תמיד." (עמ'  78)

אחד ממשתתפי הפסטיבל סיפר לה על נסיעה של זוג חברים שלו לארץ אחרת, ואחר כך סיפר לה על בנו שהפך לפטאליסט בצורה מסויימת, עם כל שינויי העולם.

… כל אימת שהוא חושב על העתיד, אמר הבן, עליו להזכיר לעצמו שהתחושה שיש לו סיפור אישי היא לא יותר מאשליה, כי לא נשאר מספיק לסיפור אחר: מספיק זמן, מספיק חומר, מספיק אותנטיות. הכול מנוצל הוא אמר, חוץ מהגלים, אולי…." (עמ' 124 – 125)

עיתונאי אחד, ביקורתי למדי, שנוהג לשאול שאלות ארוכות ארוכות ולתבל אותן בסיפורים, שהפך עצמו לשנוא למדי על המילייה הספרותי הסובב אותו, משום דעותיו הנחרצות בנושא הספרים שהוא קורא והסופרים העומדים מאחוריהם.

…. וכשהתייחס לסופרים שאין להם כמדומה תוכנית על, והם טוענים שכלל אינם יודעים מה יקרה בספר שהם כותבים כרגע, כאילו עבודתם איננה תולדה של חשיבה קפדנית או כישרון אמנותי או אפילו עבודה קשה, אלא של השראה אלוהית או גרוע מזה, של דמיון, הוא לא תיאר את עצמו. הוא לא מתחיל יצירה בלי לדעת בדיוק לאן היא תוביל. …." (עמ' 132 – 133)

איני יודעת מה היתה השאלה, ואיני יודעת מה ענתה הסופרת לדבריו, משום שהיא, כאמור, מדווחת כמעט רק על דברים שנאמרו לה.

אחת מפגישותיה של פיי נעשו עם שתי נשים, הסוכנת שלה והמתרגמת שלה. שלוש נשים לא צעירות, משפחותיהן, כל אחת מסיבותיה, התפרקו. היחסים עם הבעלים לשעבר, עם הילדים, ולא פחות מכך, כל אחת עם עצמה, אלה הם נושאי השיחה שלהן. ושוב – פיי מביאה  את סיפורי הנשים שאיתה.

'אני כבר לא מעוניינת בגבר, .. הגוף שלי מבקש פרטיות. הוא אוהב להסתתר מתחת לבגדים הרפויים האלה, כאילו מכוסה צלקות מעוותות. הוא סוף-סוף התנער מהאמונה בחיים רומנטיים שליוותה אותי כל חיי, .. כי אפילו בגיל חמישים אני עדיין נאחזת במחשבה שאמצא חבר אמיתי, כמו גיבור רומן שטרם הופיע, ואני חייבת לאתר אותו לפני סוף הספר. אבל הגוף שלי יודע את האמת, … ודורש להישאר לבדו.'" (עמ' 148 – 149)

רק בסופו של הספר תספר לנו הסופרת משהו מתוך חייה, ואנחנו נבנה, בדמיוננו, את כל מה שמסביב.

ספר צנום ועדין, ומומלץ בהחלט.