אולי זאת רק אני, אחרי הכל קראתי בעת האחרונה כמה וכמה ספרי פנטזיה שיש בהם בריות משונות, והייתי צריכה לתרגל את לשוני ואת מחשבתי ולהכיר בריות שאינן בני ובנות אדם, וגזעים שאינם אנושיים; אולי לכן התחלתי קצת ללכת לאיבוד בספר הזה, שיש בו הרבה יותר מקצת סוגי בריות שאינם בני ובנות אדם, ולכל סוג יש תת סוגים, ומשפחות, ושבטים. הצורך להתמקד ולזכור (עד שוויתרתי) גרם לי אולי לאבד קצת את חוט הסיפור.

ואולי הסיפור אכן לא מהודק דיו, לא אפוי דיו. אולי יש בו כמה וכמה קצוות פרומים, אולי יש בו קצת יותר מדי קפיצות. אולי יש בו דילוגים בין דרמות עוצרות נשימה, לחלקים נינוחים, ולא תמיד ברור מה התכוונה הכותבת (העלומה) להביע.

בין לבין יש כמה וכמה אמירות בנאליות, מין היגדים שכשיש יותר מדי מהם זה מתחיל לבלוט.

..אם את חולקת עם מישהו פיסה מנשמתך, הרי זה כאילו נתת לו את ליבך, לא?.." (*)

בני אדם מבטיחים הבטחות בקלות דעת, ונשים משנות את דעתן באותה קלות שהרוח משנה כיוון." (*)

אשה יפנית צעירה בשם צומיקו, חניכה באיזה מסדר נוצרי שכולו נתינה ואור וטוב, מתבשרת יום אחד כי היא היורשת היחידה של איזו גברת אחת, קרובה רחוקה שלה, שהשאירה לה אחוזה רחבת ידיים ומבודדת, יחד עם משפחה עניפה, עם כל מיני הסתעפויות וענפים; לצומיקו היה עד אז המסדר שלה, ואחיה הצעיר ממנה במקצת.

אה.. ובתוך האחוזה – רב המשרתים – ארג'נט.

צומיקו היא ריברית. מין בריה שנראית אנושית ומתנהגת כאנושית, ולמען האמת, אלמלא הופעתו של עורך הדין המהוגן עם הצוואה, היתה נשארת פשוט אנושית, מבלי לדעת על ייעודה וכוחותיה.

ריברים הם אנשים בלי גבולות, חֶברה שבאה מכל מקום ומשום מקום." (*)

אבל עורך הדין הגיע וסידורי הנסיעה נעשו, וצומיקו הגיעה אל האחוזה, שם גילתה את ארג'נט, אמראנת, בן אלמוות, נצר לשבט השועלים, לאחת המשפחות המכובדות, והוא משועבד לדורי דורות למשפחתה של צומיקו, בכל פעם לגבירת האחוזה הנוכחית. גבירת האחוזה יש בה הכח להזין את משרתה המשועבד, ולתת לו חיים. בלעדיה ימות.

אלא ששעבוד אינו חביב עליו כלל וכלל; היו לו גבירות שנהגו בו ברשעות, והיו כאלה שהיו נחמדות מעט יותר, אבל השעבוד – שעבוד. אי אפשר להפטר ממנו.

אז הוא שונא, מראש, את גבירתו החדשה.

אל חשש. זהו ספר מן הסוג של הפנטזיה הרומנטית, ולכן הכל יבוא על מקומו בשלום, אבל בדרך. בדרך נפגוש אמראנתים נוספים, שאינם מגזע השועלים; יש ביניהם חתולים וזאבים, כלבים ואפילו דרקונים. כל גזע עם מאפייניו הייחודיים, כל גזע ותרומתו למארג הכולל.

כי זאת לדעת: העת היא עת שלום. כל הגזעים הנסתרים והבריות העלומות יצאו אל האור ונחתמו הסכמים המגינים על הגזעים אלה מאלה, בני האדם לא יהיו יותר טרף לאמראנתים הטורפים, ואולי אפילו יוולדו בני כלאיים, שישאו את התכונות השונות של הגזעים השונים.

ויש מאבקי כח על שליטה וכבוד, ויש מאוויים שלא יוכלו יותר לבוא על סיפוקם, ולא הכל מסכימים לוותר.

והסוף, כאמור, טוב. כי רומנים רומנטיים, גם אם פנטסטיים ויש בהם כל מיני דמויות משונות, רומנים רומנטיים צריכים להסתיים בסוף טוב.

אחרת יועברו לאלתר למדף ספרים אחר.

הספר הזה יש בו הרבה יופי והמצאה, ויש בו יותר מדי. פשוט יותר מדי.

אפשר להנות מקריאתו, בהחלט אפשר, אפילו מאד. אבל טוב היתה עושה עורכת מצוינת, והיתה מקצצת קצת, מהדקת קצת. הופכת אותו למושלם.

אפשר לקרוא.

(*) נקרא בדיגיטלי, אין מספרי עמודים