כמה וכמה עניינים עולים על הפרק בספרה החדש של איילת גונדר-גושן "רילוקיישן", נושאים שאינם נידונים, בדרך כלל, בשיחות סלון ובפטפוטי סרק. נושאים שנוטים שלא לדון בהם לעומק בדרך כלל, כי אז צריך להודות, בפני עצמך לעתים, באמיתות שאינן תמיד נעימות. נושאים טעונים שהחִברוּת שכולנו עברנו לא תמיד מאפשרים דיון, אפילו לא בינינו לבין עצמנו.

שהרי, למשל,  מי מאתנו לא רוצה ילדים. ילדים הם חלק הכרחי בחיים של כולנו. צורך "טבעי", כך יש המגדירים זאת. "זכות להורות" היא הגדרה אחרת. בדרך כלל לא נכנס לדיונים על האם אכן קיים צורך כזה, או אפילו רצון. לא נדון באפשרות של לא להיות הורים, נביט בעין עקומה באלה המצהירים (ובעיקר במצהירות) כי החליטו שאינם רוצים ואינן רוצות ילדים וננוד להם בראשנו, משהו וודאי השתבש בדעתם.

והילדים שלנו כמובן מושלמים; הרי לא יעלה על הדעת אחרת. לא יעלה על הדעת שילדינו נוהגים בבריונות בילדים אחרים, או להפך, שהם קרבנות לבריונות. אנחנו לא נניח למציאות להטיח עצמה בפנינו, נספר לעצמנו סיפורים, רק לא לראות ולא לחוש בסימנים מבשרי רעה.

סיפורים אחרים נספר לעצמנו, אם שפר עלינו מזלנו והגרנו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות; האם באמת שפר? כי גם אם הגרנו בתנאים מצויינים, מרופדים בתנאים כלכליים נוחים, גם אם כל מכרינו נושאים אלינו עיניים מקנאות, הרי שאנחנו מהגרים. נמצאים במקום שאינו "שלנו", מדברים בשפה שאינה שפת אמנו, מסתגלים לאוויר אחר, לכבישים אחרים, לאוכל אחר, לחיים אחרים לגמרי. ואם הגרנו כבנות זוגם (או בני זוגן) של אלה שנדדו לארץ האחרת בעקבות עבודתם, אם קטענו קריירה, או ש"סתם" עזבנו עבודה (שנתנה לנו מהות והגדרה, ובטחון כלכלי מסוים), הרי שעלינו להסתגל גם לחיים כגורם "משני", משהו מתערער במקומנו במשפחה. כן, גם כאן נספר לעצמנו סיפורים. על מזלנו ששפר עלינו והצלחנו להגיע למקום ומעמד נחשקים, ועל מקומנו החדש בזוגיות ובמשפחה.

נספר עד שנאמין.

לילך ומיכאל שוסטר היגרו לארצות הברית, לעמק הסיליקון, בעקבות עבודתו של מיכאל. מיכאל – בכיר בחברת תוכנה כלשהי, הפך למפרנס העיקרי, הבעל הנעדר לעתים מן היום-יום הביתי, שאינו מסיע ומחזיר את הילד, אדם, אל ומבית הספר, שעבודתו קודמת, בדרך כלל, לכל ענייני הבית. לילך מצאה לה עיסוק כרכזת תרבות בבית אבות, במשרה חלקית, ויש להם חיים נוחים למדי, נוחים ורחוקים מכל מה שהיה להם בארץ.

אחרי שעברנו לאמריקה חלמתי לפעמים שאנחנו עדיין גרים בדירה הישנה שלנו בתל אביב. אהבתי את הארץ, אהבתי אותה כמו שאישה מוכה אוהבת את הבעל המכה שלה, אבל מבינה שהיא חייבת להתרחק ממנו כדי להציל את הילדים."  (*)

פעם בשנה הם נוסעים לארץ, לפגוש את ההורים משני הצדדים, את האחים, לתחזק את הקשרים המשפחתיים ואת השייכות, כי אי אפשר לגמרי להתנתק. מדי פעם הם זוכים לביקורים משפחתיים.

בעמק הסיליקון הם חלק מהקהילה היהודית, ועוד יותר חלק מן הקהילה הישראלית, לא בהתלהבות יתרה, אלא משום שזה מה שיש, מה שמאפשר סוג מסויים של שייכות למשהו, לאנשים הדומים להם. אנשים שאפשר לדבר איתם באותה השפה, שגדלו על אותם שירי הערש וסיפורי הגבורה. ונשים שרובן גם הן היגרו לכאן כבנות זוגם של הגברים המצליחים בחברות התוכנה של עמק הסיליקון.

רוב הנשים כאן ריכזו משהו. אני הייתי רכזת תרבות בבית אבות. איתי בשכונה היו רכזת העשרה של גני הילדים היהודיים בסאן מָטֵאוֹ, ורכזת מנהלית של הג'יי-סי-סי. נשים שלא שפר עליהן גורלן לרכז דבר-מה – בכל זאת, גם לריכוזיות יש גבול – נאלצו לעבור לקטגוריה נחותה יותר: יועצת. היו יועצות שינה ויועצות הנקה, ויועצות לגמילה מחיתולים. והיו גם מטפלות זוגיות. מטפלות באמנות. המטפלות האמיתיות היו היספניות שהגיעו מדי בוקר בתחבורה ציבורית. ההיספניות טיפלו בתינוקות של המטפלות באמנות, בזמן שאלה טיפלו בילדים של המטפלות הזוגיות.
וחוץ מהרכזות, היועצות והמטפלות, היו האמניות. כל מוסך שני הוסב לסטודיו: קדרות, שיפוץ רהיטי וינטג', הדפסי משי. כמו מבוגרים שנותנים לילדה לשקוע במסיבת תה דמיונית, מעודדים אותה לנהוג כאילו בובות הפלסטיק הן אורחים אמיתיים, ככה טיפחו הגברים את האמונה שלנו, נשות הסיליקון ואלי, שיש לנו עבודה אמיתית. נשארנו בבית, אבל בלי להיות עקרות בית. המצאנו לנו מילים אחרות שיסתירו אותנו מפנינו." (*)

אדם, בנם היחיד, תלמיד תיכון שחבריו הקרובים אף הם ישראלים לשעבר, בנים למשפחות מהגרים כמותם. אדם גדל בארצות הברית. השפה הראשונה שלו היא אנגלית, המנהגים שלו, אמריקאים משהו. כמו לגדל זר בבית, במידה מסויימת.

כמו בני עשרה אחרים הולך וגדל המרחק בין אדם להוריו. נולדת זרוּת מסוימת. כבר אי אפשר לדבר איתו על מה שמשמח אותו או על מה שמציק לו.

…להיות אמא, או אבא, זה להיות כל הזמן במתח. את יודעת, פעם חשבתי שהתעלומה הכי גדולה בחיים שלנו זה ההורים שלנו. היום אני חושב שאולי התעלומה הכי גדולה בחיים של אנשים היא הילדים שלהם." (*)

…ככל שהילדים גדלים, נוגה אמרה לי פעם בטלפון, את מתחילה להעדיף פעילויות שלא צריך לדבר בהן: ללכת לסרט, טיול אופניים, משהו שיסווה את העובדה שאנחנו כבר לא לגמרי יודעים איך לדבר אחד עם השני. …" (*)

תקרית אנטישמית, רוצח שנכנס לאחד מבתי הכנסת באזורם בערב ראש השנה, רצח אשה ופצע כמה אחרים, מערערת במידת מה את תחושת הבטחון שלהם, זו שהיתה אחת ההצדקות שסיפרו לעצמם כשהיגרו, לברוח מכל המלחמות והמתח ו"המצב" בישראל. ופתאום "מצב" שכזה, בארץ המובטחת, הבטוחה.

אחר כך נער אחד, שחור, מבית הספר, נער שהגיע מן השכונות הפחות טובות, מת פתאום באיזו מסיבה באחד הבתים. מסיבה כזו של נערות ונערים שחוגגים בבית שההורים יצאו ממנו לכמה ימים. והנער מת. המסיבה התפזרה.

אחרי כמה ימים התברר שכלל לא ברור איך מת, ומדוע, והתעורר חשש שאולי נרצח, או שאמו האבלה עוררה את החשד הזה, משום שמת ממנת יתר, ובנה, ככל הילדים המושלמים, מעולם לא נטל סמים.

החלה חקירת משטרה בענייני סמים ואולי גם בענייני רצח, ומשום שהנער המת היה לא רק שחור אלא גם מוסלמי, ומשום שאך לא מזמן היתה אותה תקרית בה נרצחה אשה אחת, יהודיה, החלו להשמע קולות, אנונימיים בשלב הזה, המפנים את האשמה כלפי היהודים, הישראלים לשעבר, ובעיקר כלפי אדם שוסטר.

אני מסתכלת באצבעות הקטנטנות האלה, של תינוק שהרגע נולד, ומנסה להבין איך אפשר שיגדלו להיות אצבעות של רוצח. לילד המת קוראים ג'מאל ג'ונס. בתמונה בעיתון העיניים שלו שחורות כמו קטיפה. לילד שלי קוראים אדם שוסטר. העיניים שלו בצבע הים של תל אביב. הם אומרים שהוא הרג אותו. אבל זה לא נכון."

וזה הזמן שבו הסדקים הסמויים, הספקות המכרסמים שתמיד כסתה עליהם כמו בשכבת טיח עבה, שלא לראות, שלא להרגיש, הסדקים האלה החלו להתרחב, וכבר אי אפשר היה להסתיר, להסתיר מעצמה, את כל השאלות והתהיות, האם זהו המקום הנכון להיות בו ואלה מין חיים יש לה ולהם, ומה קורה בינה לבין בנה, ובינה לבין בן זוגה.

…לעבוד בלאהוב גבר זה עבודה תובענית ומתישה ולא מספקת. ולעבוד בלאהוב ילד זה בכלל עבודה מסוכנת. 'כמובן שאת צריכה לאהוב אותם, אבל שזאת לא תהיה העבודה שלך. כי אז הלב שלך הופך לבן ערובה בידיים של מישהו אחור. וזאת לא עבודה.. זה שבי.'" (*)

בידיים מיומנות טווה גונדר-גושן את סיפורה של לילך, מאירה בזרקור וחושפת אמיתות ותהיות. תהיות על אמהות ועל זוגיות, על הגירה, על קהילה ושייכות, ועל גזענות גלויה ומוסווית בארץ שהיא כולה הבטחה, כולה קיבוץ עמים ולאומים, מכל המקומות, מכל הצבעים, מכל הגזעים.

… תראי לילה, ילד שחור יכול אולי להרביץ לבן שלך אחרי בית ספר, אבל אחרי שבית הספר ייגמר באמת, זה יהיה הבן שלך שינהג כאילו שהמדינה הזאת היא המכונית של ההורים שלו. האמא של הילד שמת, היא נולדה באמריקה והיא תמות כאן, אבל אני מבטיח לך, את שייכת לכאן הרבה יותר ממנה." (*)

ואם עלתה בי טרוניה שקטה כלפי הסופרת על סיום הספר כפי שנסתיים, נזכרתי בכך שגם בספר אחר שלה עלתה בי טענה כזו כלפיה, והיא השיבה לי אז – כי כאלה הם החיים, לא תמיד הם מתנהלים על פי הנכון והצודק, או לפי רצוננו.

הספר הזה מעורר הרבה מחשבות, והוא נקרא במהירות מקצה אל קצה.

מומלץ. בלב שלם.

* נקרא בדיגיטלי, אין מספרי עמודים