ספר חדש של מאיר שלו הוא, בשבילי, חגיגה. תמיד. השפה הנפלאה מרנינה את לבי, הסיפורים מרתקים עד כדי חוסר יכולת, כמעט, להפרד מן הספר לעניינים ארציים אלה ואחרים. ולכן, כשיוצא ספר חדש שכזה, אני מפנה את זמני לקריאתו, לפני לא מעט ספרים ששוב נדחקים הצדה.

ושוב שמחתי לפגוש בה, בשפה הנפלאה הזו, ולהפתעתי לא היו כאן אנשי העמק, או ירושלים, ולא סאגה משפחתית מפוארת; רק שני אחים, בסביבה עירונית למהדרין, שני אחים שנפגשים פעם בשנה, בעת ביקורו של האחד בארץ, לערב שכולו אלכוהול משובח מזיקוק עצמי, ושיחה, וזכרונות.

המספר – איתמר דיסקין, האח הבכור, יפה התואר, זה שמעולם לא נישא ולא הביא ילדים לעולם, הבן המועדף על האם (עד כדי חלוקה ל- אבא שלך, ואמא שלי). חי בארצות הברית. ובמעין הד לסיפור אחר של שלו, קצר ראייה עד מאד, עד שללא משקפיו הריהו כמעט כעיוור.

את שמי, איתמר, נתנה לי אמי, והקפידה לבטא אותו במלרע חגיגי. אבל רוב קרוביי ומכריי — הם לא רבים, עליי להודות — קוראים לי איתָה. איתה במלעיל, כמו פיתה. כך כינה אותי בועז כשהיה בן שנתיים, והשיבוש התינוקי הזה דבק בי.
שאני מתוודע לאדם חדש אני מקפיד להציג את עצמי כאיתמר, בהגייה המליצית של אִמי, ומצרף גם את שם המשפחה שלנו — דיסקין — שמתאים מאוד לאחי ולאביו ופחות לי ולה. אבל רוב המודעים החדשים האלה, אחרי ששמעו את הכינוי שלי,  מעדיפים אותו."(*)

וכל הספר הזה הוא סיפור אחד שמספר איתמר, איטה, לאחיו הצעיר, בועז, בערב אחד, בביקור כזה. ערב ובו שניהם יושבים על מרפסת החדר במלון, שותים ומדברים. ושוב שותים, ושוב מדברים.

לאיתמר יש סיפור, סיפור הנקרא כמעט כסיפור מתח (עוד סיבה שלא להניח  לספר עד תומו).

פעם אחת, לפני עשרים שנים לערך, באחד מביקוריו בארץ, ישב באיזה בר, ואשה אחת שפגש בה שם, שנראתה לו מוכרת מאיזה מקום, למרות שכנראה לא פגש בה כלל:

זה בסדר. אני כבר רגילה לטעויות האלה,' היא ענתה לי, 'כנראה שאני דומה להרבה נשים אחרות.'
ואחרי הפסקה קצרה ובוחנת: 'או שאני שבה ונתקלת בגברים שלא מסוגלים לשכוח אותה אשה עצמה.' (*)

האשה הזאת לקחה אותו לאיזה בית באיזו נחלה מרוחקת, ושם.. ובכן, זהו הסיפור. כל מה שהיה שם, שאין הוא סתם סיפור של סטוץ, ערב אהבהבים חד-פעמי, טוב יותר או פחות, אלא יש בו הרבה-הרבה מעבר.

ובין לבין ישנן ההזכרויות של ילדותם ונעוריהם, החיים בבית עם אב ואם שלא לגמרי מדברים איש עם רעותו. הניכור הזה שיש לו השפעה על דרכי חייהם של שני האחים, גם שנים לאחר שההורים כבר אינם בחיים.

וישנה מיכל, האקסית המיתולוגית של איתמר, שאחרי שאהב אותה ונפרד ממנה, לעולם לא מצא לה תחליף.

אחרי חמש שנים טובות ומלאות אהבה, ואחרי חמישה שבועות רעים ודלֵי בשר, שאינני יודע מאיזה יאור עכור עלו ובאו, הודיעה לי מיכל שעלינו להיפרד — שהגיע הזמן שאלך, ליתר דיוק — וכך עשינו.
מאז לא ראיתיה, אבל אין יום שבו לא אחסר אותה, שלא אדבר בה ולא אזכרנה. לפעמים זה נעים, לפעמים זה נורא. לא מרפה, לא נרפא. עקבותיה בכל, והכל בה, ושלוש המילים ההן, ה'הגיע הזמן שתלך' שלה, עודן הולמות על כותלי ראשי, לא מעלות ארוכה."(*)

את מיכל פגש אצל השדכן הגדול מכולם אצלנו, הצבא. ונהיו זוג ונפרדו. היא לימדה אותו לאהוב, קצת, את יהודה עמיחי. כשנגמרו חייהם יחד, זכר את השיר הזה (שפעם שלחתי לאיש אחד שאהבתי והלך לדרכו, וגם זה היה לפני כמה עשורים):

חבל. היינו אמצאה טובה / יהודה עמיחי

הֵם קָטְעוּ

אֶת יְרֵכַיִךְ מִמָּתְנַי.

לְגַבַּי הֵם תָּמִיד

רוֹפְאִים. כֻּלָּם.

הֵם פֵּרְקוּ אוֹתָנוּ

זֶה מִזּוֹ. לְגַבַּי הֵם מְהַנְדְּסִים.

חֲבָל, הָיִינוּ אַמְצָאָה טוֹבָה

וְאוֹהֶבֶת: אֲוִירוֹן עָשׂוּי מְאִישׁ וְאִשָּׁה,

כְּנָפַיִם וְהַכֹּל:

מְעַט הִתְרוֹמַמְנוּ מִן הָאָרֶץ,

מְעַט עַפְנוּ.

וצל אהבתו אותה ואהבתה אותו, ופרידתה ממנו, מעולם לא פג.

סיפור. סיפור שאין בו גבורות וישועות ואין בו תהומות עמוקים. סיפור חיים, שיד אמן הפכה לסיפור שאי אפשר להניחו מן היד.

מומלץ לגמרי.