הסוף. כמו ספרים אחרים, אלה הבאים ביחידים, או בשלשות, כמו במקרה "האדמה השבורה", הסוף. סוף העלילה, סגירת כל הקצוות (כמעט, צריך להשאיר משהו לדמיון הקוראת). סוף טוב, במידה מסוימת, עם תקווה מסוימת לעתיד.
כי כך צריך.
כי הספרים האלה, כל הטרילוגיה, כבדים, כבדים מאד. כמעט קץ העולם, כמעט קץ האנושות, איבות נושנות בין הגזעים השונים, גזעים מדכאים וגזעים מדוכאים, בני אנוש הנחשבים נחותים, שיש לרסן אותם ואת כוחותיהם, בני אנוש נעלים על אחרים, אך פוחדים מן הנחותים.

סוף העולם כמעט מגיע, משום שאבא אדמה כועס על כי גזלו ממנו את בנו יחידו, והעונה החמישית נמשכת ונמשכת, אפר מכסה הכל מאופק עד אופק, ממלא את האוויר, את הריאות, גשם חומצי, גידולים נכחדים, חיות מתות. סוף העולם. או שמא לא.

“…but then now is nothing ago, tectonically speaking. When we say that “the world has ended,” remember – it is usually a lie. The planet is just fine.” (pp. 10)

העונה החמישית הנמשכת והולכת מביאה עמה אויבים חדשים, פליטים מקהילות שהתפרקו, מחפשים להם מזון ומחסה, נואשים, עייפים, חולים; קהילות שטרם התפרקו מחפשות קהילות חלשות מהן, כדי לספח אליהן את מחסני המזון והאספקה, ולשעבד את אנשיהן. גם קסטרימה, הקהילה בה מצאה אאסון מקלט, הקהילה המתקיימת מתחת לקרקע, הקהילה שיש בה איזון מופלא ושיווין בין הבריות, בין אם הם "רגילים" ובין אם הם "אורוג'ין", הקהילה שהעמידה בראשה אשה שהיא אורוג'ין, וכולם מאמינים בכוחה ובתבונתה; גם קהילת קסטרימה מוצאת עצמה מאויימת על ידי קהילה חזקה המבקשת להשתלט על כל משאביה ההולכים וכלים. וצריך למצוא פתרון, וצריך למצוא מהר. לפני שיהיה מאוחר.

מן הצד האחר, נאסון, בתה של אאסון, שנלקחה על  ידי אביה, ג'יג'ה, ושניהם יחד הגיעו לקהילה בה, כך האמין האב, יימצא מרפא לפגם שנפל בבתו, והיא תחדל להיות אורוג'ין.

בקהילה הזו נמצא מי שפעם היה השומר של דאמאיה, שאימן אותה לפעול כאורוג'ין, ועתה הוא אחד משלושה שומרים במוסג חינוכי לילדי אורוג'ין, מופרד מן הקהילה. השומר הזה – שאפה – מאתר את נאסון ומכיר ביכולותיה, ולאט לאט מתקרב אליה ופורש עליה חסותו, מאתר בה יכולות נדירות אפילו אצל אורוג'ין.

שאפה עבר איזו טראומה, שמחקה חלק מזכרונותיו; אין הוא זוכר מנין בא, ולמה. אף אינו יודע את מי הילדה הזו, נאסון, מזכירה לו. רק יודע שהיא מזכירה לו משהו, מישהו, מישהי.

הספר הזה, השלישי בטרילוגיה, מוביל את הקוראת, דרך עלילות מרתקות ומפורטות, עד לאקורד הסיום, הרועש ומהדהד מקצה העולם ועד קצהו, ויש בו בספר הזה, סגירת מעגלים שנפתחו בתחילתה של הטרילוגיה.

ופטור בלא כלום אי אפשר; כמה וכמה עניינים הפריעו לי במהלך הקריאה. כאלה שגרמו לי לתהות למה לא קיצרה מעט הסופרת את הספר, או האם כשגמרה לכתוב את הספר התברר לה כי לא תעמוד במכסת העמודים שקבעה לעצמה, ועל כן הוסיפה עוד ועוד "מילויים" לספר, כדי להגיע לכך.

סיפורם של אוכלי האבנים, שעד עתה היו גיבורי משנה בשני הספרים הראשונים, ובספר הזה קבלו לפתע מקום נרחב, כולל מקומם בעולם ותפקידם, וכן ההסטוריה הרחוקה שלהם, ומעמדם כיום.

או, "הקסם" או "הכסף", מין תכונה נוספת, פנימית,  כח מיוחד, אנרגיה מסויימת, שיש מי שיש לו או לה כח לשלוט באנרגיה הזו, לאסוף אותה, להטות אותה, לרכז אותה, להשתמש בה, לטוב או לרע, ובמחיר מסוים, כבד יותר או פחות. הקסם הזה או הכסף הזה נעדרו מן הספרים הראשונים, ונדמה לעתים כי נוספו לספר הזה משום שמשהו היה חסר לסופרת.

“Magic, Steel called the silver. The stuff underneath orogeny, which is made by things that live or once lived. This silver deep within Father Earth wends between the mountainous fragments of his substance in the same way that they twine among the cells of a living, breathing thing. And that is because a planet is a living, breathing thing;  ..” (pp. 228)

עוד מצאתי בעייתיות מסויימת באישיותה של נאסון, במחשבותיה, בדבריה; נערה צעירה, ילדה בעצם, בת עשר, לא יכול שיהיו לה מחשבות כל כך בוגרות ופילוסופיות חיים כל כך מסודרות ומעוצבות (מוטעות או לא), לא יכול להיות שיש לה כח פיזי לסחוב, לאורך מרחקים לא קטנים, ומדרגות, את גופו חסר ההכרה של השומר שלה. יותר מדי פירכות יש בה בילדה המופלאה הזו. שכן, מעבר לאותן פירכות היא בהחלט מופלאה.

וגם, נדמה שהסופרת בקשה להעביר איזשהו מסר; מסר על איך צריך להיות העולם ואיך צריכים  להתנהל היחסים בין בני האדם לבין עצמם, ללא הבדלי גזע או מין, ואיך צריכים בני האדם להגן על העולם מפני כליון.

“…Imagine the Stillness perforated at every nodal point and seismically active site, and the ocean, too—hundreds of hot spots and gas pockets and oil reservoirs breached, and the entire plate-tectonic system destabilized. There is no word for such a catastrophe. It would liquefy the surface of the planet, vaporizing the oceans and sterilizing everything from the mantle up. The world, for us and any possible creature that might ever evolve in the future to hurt the Earth, would end. The Earth itself would be fine, however.  (pp. 317)

ומתישהו מבקשת לעצמה הקוראת מנוחה מאג'נדות.

ולמרות האמור לעיל, מומלץ מאד לקרוא את הטרילוגיה, או לפחות את הספר הראשון בה, ואם תחפצו לדעת "מה היה אחר כך?" הספרים הבאים יספרו, באריכות, ויתנו את התשובה.